הזר

הדבר הראשון שראיתי היו פניו של ד”ר שוהם. הוא חייך. בעצם, “חייך” מחטיא במידת מה את מבע פניו. הוא כמעט צחק. “יפה”, אמר. “יהיו לך פחות רגשות אשם, עכשיו.” לא הבנתי על מה הוא מדבר. עיניי בקושי הצליחו להתמקד בפניו, אבל הזיכרון חזר אלי במהירות: אני נמצא בקליניקה של ד”ר שוהם. הוא הפנט אותי, והרגע התעוררתי. הכל היה ברור. עם זאת, עדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר. “אתה זוכר?” שאל. “בבירור!” עניתי. זאת הייתה האמת. ראיתי את הזר בבירור. הוא גם אמר לי את אותן המילים שהצילו את החיים שלי, כלומר את החיים של הבן שלי. אבל לא הבחנתי בשום רמז – מי הוא.

האירוע עצמו התרחש לפני כשבוע. נסעתי עם יהלי, בני בן השנתיים, לעבודה. סוף אוגוסט, אין גנים, כל העולם בחופש, אבל לי נקבעה פגישת עבודה חשובה. אשתי הציעה שאקח את יהלי לאמא שלה, ואמשיך לפגישה. פשוט. רק שהפגישה העסיקה אותי במשך כל הנסיעה. יהלי דווקא התחשב וישן. כך יצא שהגעתי ישר לעבודה, במקום לחמותי. החניתי את הרכב בחניון ואצתי לפגישה. תל אביב, סוף אוגוסט, חניון פתוח בשמש. במעלית פגשתי גבר זר שלא ראיתי מעולם. אני לא זוכר מתי הוא נכנס למעלית, ובוודאי שלא התעכבתי לראות באיזו קומה הוא יורד. הזר הישיר מבטו אלי ואמר בפשטות, ללא תוכחה: “שכחת את הבן שלך באוטו.” את מה שקרה אחר כך אני זוכר בקושי. השורה התחתונה היא שיהלי בסדר. אפילו לא התעורר. אני, לעומת זאת, הפסקתי לרעוד רק אחרי שלושה ימים. מאז, אני הופך עולמות כדי למצוא את הזר ולהודות לו. הייתה זו אשתי שהציעה היפנוזה אצל ד”ר שוהם. את מה ששחזרתי בהיפנוזה, זכרתי בין כה וכה. לא ראיתי את מה שד”ר שוהם ראה, ואין לי מושג למה הוא אמר את מה שאמר, ובעיקר – למה הוא צוחק. “כמה שעות ישנת בלילה שלפני?” שאל ד”ר שוהם. ניסיתי להיזכר. לא הרבה. עבדתי כל הלילה על המצגת. “לא יותר מארבע שעות, נכון.” זאת לא הייתה שאלה. איך הוא יודע?! “תראה,” המשיך ד”ר שוהם. “נניח שאתה רואה מישהו ששוכח את הילד שלו באוטו. אם היית לידו, היית אומר לו זאת מיד, נכון? לא היית רודף אחריו עד למעלית. ואם הוא היה רחוק משם, מה היית עושה? מתחיל להתרוצץ ולחפש אותו?” ד”ר שוהם עשה הפסקה ונתן לדבריו לחלחל אלי. דמיינתי את הסיטואציה בראשי. אני מניח שבמצב כזה הייתי פורץ את האוטו. ”היית שובר את השמשה של הרכב, ומוציא את הילד. זה מה שהיית עושה.” המשיך ד”ר שוהם. “אבל…” מלמלתי. “אתה מבין שהסיפור שלך לא הגיוני? לא יכול להיות שזר היה מחפש אותך, ופונה אליך בשוויון נפש בתוך המעלית. זה פשוט לא היה קורה.” סיכם ד”ר שוהם וחייך חיוך ענק. הרגשתי שיש לי סלט במוח. איך זה יכול להיות. “אבל זה מה שקרה!” טענתי בתוקף. “זה לא שהמצאתי את זה. ראינו את זה גם בהיפנוזה! הזר, באמת אמר לי את מה שאמר, והזכיר לי את יהלי!” ממש התמרדתי. ד”ר שוהם צחק. “אתה עדיין לא מבין את זה, אהה?” “מבין מה?” שאלתי. באמת לא הבנתי. איך זה יכול לקרות במציאות וגם להיות לא הגיוני? “זה אתה!” הטיח בי ד”ר שוהם לבסוף. “מה אני?” “הזר!” אמר ד”ר שוהם. “לא היה שום זר במעלית. אתה היית כל כך עייף שנרדמת לשנייה במעלית. תת ההכרה שלך נכנסה לפעולה. זה אתה שנזכרת. אתה ולא אף אחד אחר.”