מציאות ציורית

לפחות לא איחרתי. מה לא עושים למען האהבה. גם אם זה אומר לצאת מהעבודה מוקדם ולהתייצב בשלשות, אחרי מקלחת, למסדר המפקד אצל המפקדת. “אנחנו הולכים לגלריה מכובדת” היא אומרת כל פעם מחדש, ואני חוזר אחרי דבריה ללא קול, “אתה לא יכול להיות כזה סמרטוט”. נו באמת. אז יש לה חברה אומנית. אפילו מוכשרת (אבל אל תגידו לה שאמרתי את זה). עדיין, אין צורך לבקר כל חודשיים בתערוכה אחרת. די, מספיק! אבל מה לא עושים למען האהבה. לא אהבת האומנות אם היו לכם ספיקות. גם הפעם הגעתי קצת אחרי הזמן, אבל… “רותי התקשרה ואמרה שהפתיחה מתאחרת.” …איזה מזל. אז זה אומר שלפחות לא איחרתי. הנסיעה עברה בצורה חלקה. גם הפקקים התייאשו בדרך. ברדיו דיברו על ילד שסיפר במשטרה איך אדם מבוגר שהכיר הזמין אותו אליו הביתה ו… כיביתי את הרדיו. כמה אפשר לשמוע. במקום זה דמיינתי את שעומד להתרחש: נכנסים לגלריה, לוחצים לרותי את היד. לחיצת דג מת. מעיין ליטוף מחליא של אצבעות דיונון מרפרפות. אחר-כך נשיקה על לחי הארובה. חייבים לחייך ולהתלהב. ואז, שעה ארוכה של סיור מרתק בין התמונות. אני מקווה ששתיתי מספיק קפה. הגענו. מבט חטוף ברותי הבהיר לי שהפעם זה שונה. אם הייתי חושב לרגע, אולי הייתי מציל את כף ידי. לחיצת ידה של רותי כמעט ושברה את אצבעותיי. על נשיקה לא היה מה לדבר. אשתי הצילה את המצב: “מה קרה שהפתיחה התאחרה?” שאלה. “הייתי במשטרה,” ענתה רותי, ” ביקשו שאצייר קלסתרון”.