שממית

בשעה האחרונה מצלצל הטלפון ללא הפוגה. אני יודעת מי זו. ואני לא עונה. זה לא שאני לא רוצה, אני לא יכולה. היום, עשרים ושלושה באוגוסט, יום הזיכרון הפרטי שלי. 39 שנה! ועדיין, אני מרגישה כאילו היה זה אתמול. היום בו איבדתי אותה. היום בו נכרתה ממני בכוח אחותי – נפשי התאומה. אף אחד לא יודע על כך. ואף אחד גם לא יידע. לא בעלי, לא ילדיי, ואף לא אחד מחבריי. רק אורלי, חברתי הטובה, שבעקשנות חסרת פשרות מתקשרת אלי ללא הרף במהלך כל יום זיכרון. נחושה לשבור את בדידותי המעיקה. אני לא יכולה לענות לה, כי מרגע שאענה לטלפון אתחיל לבכות ולא אצליח לדבר. בסוף היא תתייאש ופשוט תגיע אלי. לא משנה היכן היא נמצאת. זה קורה פעם אחר פעם, שנה אחר שנה. אורלי תדפוק בדלת, אני אפתח ואתחיל לבכות. גם היא. נתחבק, והיא תלטף ותרגיע אותי, ותעודד אותי, ותספר לי עד כמה הצלחתי, ושהקמתי משפחה לתפארת: בעל אהוב, ילדים מדהימים ואינספור חברים. היא צודקת, אבל זה לא מקהה את הכאב. פעם נוספת אורלי תציע לי לספר לבעלי, ואני אשתנק מאימה עד שתרפה. ואז היא תגיד שבכינו מספיק ושהגיע הזמן לעבור הלאה. היא צודקת, אורלי. אבל אני לא יכולה. כי איך אני יכולה לשכוח אותה, לפני 39 ושנה, בחניון מינוס-ארבע בדיזינגוף סנטר. האדם המקסים שפגשתי רק שעה קודם, הפך עורו, הצמיד אותי לרצפה, מאחורי מכונית פורד אסקורט ירוקה. ריח הזיעה החמוצה שלו חונק אותי כשמשקל גופו מונע ממני לזוז או אפילו לנשום. ואיך שקיבלתי החלטה לנטוש אותה, את נפשי התאומה, ובאבחת חרב חדה שהנפתי על עצמי, על בשר מבשרי, השארתי אותה מדממת מתחתיו, ובחרתי לחיות.