החמצה

פניה ניצבו קפואים מולי. מחניקים כל טיפת רגש. עמדה ובהתה בי ארוכות מבלי לומר מילה. גם אני לא הוצאתי הגה. ואיך יכולתי? גוש ענק חסם את גרוני. הנערה שאהבתי, האישה שאני עדיין אוהב, העלמה שאת ליבה ניתצתי, ניצבת מולי, יותר מעשר שנים מאוחר יותר. כל כך קרובה, וכל כך רחוקה. הייתי חייב לנסוע, אמרתי לעצמי כל אותן שנים. לא יכולתי להישאר. וגם לקחת אותה איתי לא בא בחשבון. ואז, באותו הערב, בשיחה של חמש דקות, שילחתי אותה מעלי וריסקתי לעצמי את החיים. צעיר, יהיר וטיפש. היו לי מאז ידידות, ואפילו חברות, אבל לא הייתה לי אף אחת. ידעתי שאפגוש אותה כשאחזור. לא השליתי את עצמי. רק לא חשבתי שיהיה זה ביום בו אנחת. היא הבחינה בי ראשונה וקפאה על מקומה. שילחה את הגבר התמיר שעמד לצידה, ונעמדה מולי. הגבר התמקם בצד. לא קרוב, אבל גם לא רחוק. מחבק ילדה כבת שמונה עם שיער חום גולש, כשלה, וילד בן שש. “תגידי משהו” צעקתי בשקט בתוך ראשי. האם הייתה זו דמעה שהחלה מבצבצת בזוית עינה? לא הספקתי להבחין בכך. היא הסבה מבטה ועשתה פעמיה אל עבר משפחתה.