מלאך

המבט הכבוי בעיניים היה הדבר האחרון שראיתי. זה גם היה הדבר הראשון שראיתי, ומה שמשך אותי אליה מלכתחילה. משהבחינה בי ובמבטי, נדלק החלק הכבוי בנשמתה, והאיר את פניה. אהבתי את המראה. כשרכנה שפופה על כוסית הוויסקי בבר, פניה היו נאים בעיניי. עתה, עם הניצוץ בעיניה, הפכה יפהפייה. התגברתי על הקלישאה שעמדה על קצה לשוני ופשוט התיישבתי לידה. לא הוצאתי הגה מפי. מבטי שאל במקומי. הביטה בי ברוך ומלמלה בשקט: “אלוהים נידה אותי. קיצץ לי את הכנפיים”. לא יכול להיות, חשבתי לעצמי. היא מדהימה. איך זה יכול להיות? לא אמרתי דבר, אך השאלה עמדה באוויר והיא ענתה: “עד כמה שאלוהים נאור, יש דברים שגם לו קשה לספוג. למשל, אם אחד המלאכים שלו מחליט לעשות ניתוח לשינוי המין”. שפתי נשארו חתומות. למעשה גם לא היה צורך שאומר דבר מה. פני דיברו בשמי. אני אמנם פתוח וליברלי, אבל גם לי יש גבולות. ואם לאלוהים הנאור זה היה קשה, מה אני אגיד? קמתי ויצאתי. המבט הכבוי בעיניים היה הדבר האחרון שראיתי.