התפלגות עמדות בעימות כרוני

(פורסם לראשונה בתאריך 15.02.2024)

​

מאמר זה מפרט את אופן התפלגות העמדות במהלך עימות כרוני.

ההגדרה של עימות כרוני היא של עימות שאינו ניתן להכרעה: לא באופן חד צדדי – על ידי הכנעה; ולמרבה הצער, הוא גם לא נפתר על ידי פשרה כלשהי. וכך העימות משמר את עצמו, והופך לכרוני.

כלומר, לפני שנגדיר את העימות ככרוני, נשאל האם אפשר להכריע בו. אם ניתן, הרי שהוא אינו כרוני. אבל אם לא ניתן, אזי הוא כזה. כרוני. אני מודע לכך שההגדרה הזאת פשטנית למדי. ואפילו עשויה להעלות חיוך על פני הקוראים. עדיין ההבחנה בין עימות כרוני, לאחד שאינו כזה, חשובה.

ברור כי אם נשאל את אחד מהצדדים האם ניתן להכריע בעימות, נקבל תשובה חיובית מנומקת ומלאת ביטחון. אולם הדרך הנכונה היא להסתכל על ההיסטוריה של העימות. יש ויכוח האם צריכים לעבור שניים או שלושה דורות (בין 50 ל-75 שנה) כדי לקבוע שהעימות הוא כרוני. בואו נקבע רף של 60 שנה. אם לא היתה הכרעה בעימות מסוים במשך 60 שנה, כאשר העימות היה פעיל בכל הזמן הזה, אזי ניתן לומר במידה רבה של ביטחון שהוא כרוני.

 

בואו נקרא לצדדים בעימות: צד א' וצד ב'. לא משנה כרגע מי בכל צד. מה שחשוב הוא שאם מדובר בעימות כרוני, הרי שבכל צד יש לוחמניים ופשרנים. יש כאלו הקוראים להם ניצים ויונים, אני דווקא מעדיף את ההגדרה הראשונה. בכל צד, לא משנה איזה, יש תמיד גם לוחמניים, וגם פשרנים. ברור כי יש גם אנשים ללא דעה נחרצת, אבל הם פחות מעניינים אותנו. אז תסלחו לי אם אני מתעלם מהם וקובע שאחוז הלוחמניים + אחוז הפשרניים שווה למאה.
שוב, זה לא ממש מדויק, אבל זה מספיק קרוב.

בכל צד, הלוחמניים רוצים אחד מהשניים: או להכריע את העימות, או לשמור אותו פעיל, כך שיד הצד שלהם על העליונה. התוספת האחרונה חשובה, כי מאחר והאנשים אינטליגנטיים (לפחות רובם), ברור להם כי לא ניתן להכריע בעימות. מצד שני, על פשרה הם לא מוכנים לשמוע. בעיקר מכיוון שהם לא מוכנים לשלם את המחיר שלה. ולכן עיקר המאמץ שלהם, הפעולות שהם עושים בפועל, הוא לשמור את העימות פעיל. הם יגידו שאם הם לא יפעלו כך, הצד השני יכריע אותם. יש בזה מידה מסוימת של צדק, אבל מועטה. כי נכון שצריך להשקיע מאמץ משמעותי כדי לא להפסיד, אבל מעבר למינימום זה, כל השאר הוא בזבוז. הכרעה הרי זה לא יביא.

ובכל צד, הפשרניים רוצים פשרה. אין זה אומר שהם חשובים שהצד השני צודק, שמגיע לו משהו, או שמאמצי הלוחמניים נגד הפסד הם מיותרים. עדיין, מאחר והם יודעים שלא ניתן להגיע להכרעה, הם מעדיפים פשרה על המשך החזקת העימות פעיל. והכי חשוב, הם חושבים שתשלום מחיר הפשרה כדאי.

 

ועכשיו לשתי נקודות מעניינות:

הראשונה היא שבכל צד, כמות האנשים, או אחוז האנשים, מכל סוג משתנה בצורה דינמית. כלומר, ביום מסוים ההתפלגות יכולה להיות נאמר 70-30 לטובת הלוחמניים, ואז אם יקרה אירוע מסוים, היחס ישתנה. איך ישתנה? ביחס לאירוע. ראו בהמשך.

 

 

השנייה היא שיש דמיון מפתיע למדי בפילוג העמדות בשני הצדדים. כלומר אם ההתפלגות בצד א' בין לוחמניים לפשרנים היא נאמר 70-30, הרי שגם בצד ב' ההתפלגות תהיה דומה למדי. קרובה ל-70-30 גם היא.

והחלק הכי מעניין הוא שבכל צד (א' או ב'), ובכל סוג (לוחמני או פשרני) תמיד האנשים בטוחים מעל לכל צל של ספק, שאחוז האנשים שבדעתם בצד השני, גבוה משמעותית מאחוז האנשים שבדעתם בצד שלהם. זה עוזר להם להצדיק את עמדתם, למרות שאין לכך שום קשר לאמת.

לדוגמא: אם אתם לוחמניים בצד א', אתם תטענו כלפי הפשרנים של צד א' שאחוז הלוחמניים בצד ב' גבוה משמעותית מהאחוז שלכם באוכלוסייה של צד א'.
הניסוח בו לוחמני צד א' ישתמשו הוא: "אין בצד ב' עם מי לדבר". רוצה לומר: "כולם שם (בצד ב') לוחמניים".

 

משתי הנקודות לעיל (ההתפלגות דינאמית, והיחס בצד השני דומה) ניתן להסיק שתי מסקנות:

המסקנה הראשונה היא שכדי לשנות את היחס בצד השני, אפשר לפעול לשינוי היחס בצד שלנו. ובאותה הדרך, רק הפוך: אם נרצה לשנות את היחס בצד שלנו, נפעל כדי לשנותו בצד השני.

הדבר מוביל למעגלי תהודה. לדוגמא: גם שלום וגם מלחמה הם מעגלי תהודה.

נאמר שצד א' פותח במלחמה. הלוחמניים של צד ב' אומרים "אין בצד א' עם מי לדבר. כולם נגדנו" וכך הם משכנעים אנשים בצד ב' לעבור מפשרה ללוחמנות. המעבר הזה מצדו, מחזק את החלטת הלוחמניים בצד א' בצדקת היציאה למלחמה, ומעלה את אחוז הלוחמניים בצד א'. וחוזר חלילה.

ואם להיפך, צד א' מגיש הצעת שלום. הפשרנים של צד ב' אומרים: "אתם רואים, צד א' רוצים בשלום" וכך הם משכנעים אנשים בצד ב' לעבור מלוחמנות לפשרה. המעבר הזה מצדו, מחזק את החלטת הפשרנים בצד א' בצדקת השלום, ומעלה את אחוז הפשרנים בצד א'. וחוזר חלילה.

איך שוברים מעגל תהודה:
שבירת מלחמה על ידי חתירה לשלום. העונש הכי גדול למי שיזם מלחמה זה שהיא תוביל לשלום.
שבירת שלום על ידי יזום לחימה. לדוגמא מעשי טרור. העונש הכי גדול לאנשי שלום זה לוחמניים שמנצלים את האמון הקיים בשלום כדי לפגוע בצד השני.

 

מסקנה שנייה העולה מהאמור היא שפעמים רבות, כדאי לאנשים לשתף פעולה עם אנשים בעלי אותה הגישה בצד השני, על פני אנשים עם גישה שונה בצד שלהם. זאת על מנת להשפיע אל אנשים באותו הצד עם גישה שונה.

 

ולסיום: כל מי שמשליך מהמאמר הזה על היחסים בין ישראל לפלסטין, על מה שקרה בשבעה באוקטובר, או על המושג "התפכחתי", עושה זאת על אחריותו שלו.