אורי יהלום Uri Yahalom
הצד השני זה אנחנו (גרסה מלאה)
(גרסה מלאה. פורסם בתאריך 25.10.2001 – כחודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים)
למה לכתוב?
אפתח ואומר: מאמר זה מיועד לכל מי שפעם תמך בתהליך אוסלו, וכיום כבר לא זוכר למה.
הרבה מאד נכתב על העימות הנוכחי עם הפלשתינאים וכה מעט נאמר. ובכלל יש מלחמה אחרת במזרח התיכון ובעולם כולו, מלחמת בני אור בבני חושך, ואנחנו מצווים לשבת בשקט ולהתנהג יפה. ובכל זאת, מאחר ואני חושש שמא התקפת הטרור הגדולה ביותר בכל הזמנים תסיט את תשומת הלב מהעיקר בסכסוך שלנו עם שכנינו הפלשתינאים, אני אסתכן ואכתוב. המלצתי אליכם, הקוראים היא לקרוא את המאמר הזה אף אם דעתכם הפוכה לדעה המוצגת כאן. אני בתמורה מתחייב לפרוש בפניכם את הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים, בצורה כזאת, שתיתן לכם פרספקטיבה רחבה לגביו, ואני מתחייב שתתקלו כאן בדברים שלא חשבתם עליהם, שיאירו את עיניכם – תהא דעתכם אשר תהא.
עד לפני כשלושה ארבעה חודשים, נדמה היה כי כל המאמרים בעיתונות התחרו זה בזה בתאורו העגום של המצב. מתחרים ביניהם מי ידגיש ביתר שאת את העובדה שאין מוצא. אין שום קרן אור, שום קצה קצהו של רעיון איך יוצאים ממעגל האלימות עם הפלשתינאים. היצירתיים שביניהם באו ובאים בטענות לשמאל. מאשימים אותו בשתיקה רועמת, שלא לדבר על האשמה ביצירת המצב. מאשימים את השמאל בכך שהפלשתינאים השאירו אותו ללא אומר וללא מענה. מאשימים את אנשי הרוח בכך שיצאה להם הרוח מהמפרשים.
גם היום, כאשר יש כבר יותר רעיונות, וברור לכולם שצריך לעשות משהו חיובי, אין כיוון ברור ליציאה מהסבך. למעט מספר קריאות לנסיגה חד צדדית שלא ברור אם אפשר בכלל לבצע אותה, ומה יהיה אח”כ, רוב אלו החושבים “ביצירתיות” דוחקים בממשלה לדבר עם הצד השני. לדבר זה טוב, אבל זה לא מספיק. והביקורת על כך מוצדקת.
אני לא מתיימר לשפוט או לענות להאשמות שהועלו בפני אלו שתמכו בתהליך אוסלו, ובפני השמאל הישראלי, ואני גם לא מתיימר לדבר בשם השמאל. אני מתכוון לדבר בשם עצמי בלבד. מצד שני אני יודע שיש עוד אנשים החושבים כמוני, ואני מעריך שמי שיקרא את דברי יסווג אותם כשמאל.
אני מתכוון בדברי הבאים לרדת לשורשו של העימות הנוכחי, לציין את הסיבות לפריצתו ואת הסיבה לכך שהוא מזין את עצמו, ולבסוף להציע דרך יציאה מהסבך. דרך המוצא אינה שיגרתית, ובודאי שלא פופולרית, אבל היא פתרון פרקטי ולא אחיזת עיניים. השאלה היא לא אם הפתרון באמת יפתור את המצב, אלא אם יהיה לנו האומץ לבחור בו.
כלי העבודה
קשה להתפלא על כך שהסכסוך נראה כיום ללא מוצא. ע”מ שיהיה לו מוצא צריך לעשות ניתוח אסטרטגי, ולפעול ע”פ תוצאותיו. הבעיה היא שמדובר במחשבה לעומק, והדבר הוא בחזקת גנאי בארצנו. נוסיף לכך את העובדה שתוצאות הניתוח יכאיבו, והנה סיבה מצוינת להתעלם מכך. יסלחו לי מנהיגינו, אבל מאחר ואני מתכוון לסקור את הסכסוך לעומק, אני נזקק ל-“כלי עבודה”. כלים שיעזרו לי לנתח את המצב, לשאול שאלות ולנסות ולתת תשובות. הכלים עליהם אני מדבר הם שני ניתוחים אסטרטגיים שעשיתי. שניהם ברמה מאד בסיסית ע”מ לא להרגיז אף אחד יותר מידי (וגם כי המצב צועק לשמים, כך שלא צריך להתאמץ).
נתחיל מהניתוח הראשון: אסטרטגיה בצורתה הבסיסית ביותר הינה תשובה לשלוש שאלות: “איפה אנחנו היום?” “להיכן אנחנו רוצים להגיע?” ו- “איך עושים זאת?”.
התשובה לשאלה הראשונה אינה טריוויאלית כפי שנדמה, אולם אין בכוונתי לעסוק בה. בכוונתי לעסוק בשאלה השנייה: “להיכן אנחנו רוצים להגיע?”, ולסקור את מה שאנחנו עושים כיום לאור זה: האם זה מקדם או מרחיק אותנו ממטרתנו. לבסוף אנסה לתת תשובה לשאלה השלישית, כלומר אציע פתרון למצב הנוכחי.
אז להיכן אנחנו רוצים להגיע? אני אפשיט את התשובה מכל הגינונים הפוליטיים, וההתייחסויות הטקטיות קצרות הטווח (והמעוף) ואגיע ישר לעיקר. ישנן שתי תשובות אפשריות: 1. השגת ביטחון אישי ומדיני מוחלט. ו- 2. חיים בשלום ובנורמליזציה עם שכנינו. ברור כי התשובה השנייה מכילה את הראשונה. ברור גם כי יש תשובות אחרות לשאלה, אבל להזכירכם, אני מתמקד במי שלפחות בעבר תמך בתהליך אוסלו, כך שאין לי עניין בתשובות אלו.
יהיו כאלו שיאמרו שהם מסתפקים בתשובה הראשונה. רק כדי שיהיה ברור, אם נסתפק בתשובה הראשונה, אזי ניתן יהיה לומר שישראל איננה שוחרת שלום! ואם במצב עימות, ישראל איננה שוחרת שלום, אזי ישראל הינה מדינה המחרחרת מלחמה. אני מניח שלא לזאת הכוונה. העקשנים יחזרו ויאמרו משהו כמו: “כן, אנחנו בעד שלום, אבל קודם ביטחון”. התשובה אליהם פשוטה: המילה “קודם” לא מעניינת אותי (כרגע). ברור כי אף אחד לא יקרא למצב שבו יורים עליו או מתפוצצים במסעדה שבה הוא אוכל “שלום”. אני שואל להיכן אנחנו רוצים להגיע בסופו של דבר. אחרי כל שלבי הביניים. אם מישהו ישיב על כך באפשרות הראשונה בלבד, הוא מוזמן להפסיק לקרוא. אין לי מה להוסיף לו. אבל אני מניח שהללו יהיו מעטים. עם ישראל הופך לקיפוד כשמתקיפים אותו. אנחנו עכשיו בשלב הקיפוד, אבל בפנים אנחנו רוצים שלום לא רק ביטחון, אפילו אם קצת קשה לראות את זה עכשיו. מסיבה זאת אני מרשה לעצמי להשיב, בשם עם ישראל, על השאלה “להיכן אנחנו רוצים להגיע?” בתשובה “לחיים בשלום ובנורמליזציה עם שכנינו”.
במבט ראשון נראה שלא חידשתי דבר. לצערי, אני מתכוון להראות שחלק ניכר מהמהלכים שעושה מדינתנו פועלים בצורה המנוגדת למטרה זו, ולכן היה חשוב להדגישה.
ניתן לטעון, על משקל הניתוח האסטרטגי הנ”ל, שבצד הפלשתינאי השלום הוא רק טקטיקה, והתשובה האמיתית שלהם לשאלה “להיכן אנחנו רוצים להגיע?” היא להשמדת מדינת ישראל. בקיצור, האסטרטגיות שלנו לא מאוזנות, ובכלל “אין עם מי לדבר”.
התשובה לכך היא פשוטה, עלינו לפעול ע”מ לשנות את התפיסה האסטרטגית הזאת! נשמע אולי מפתיע, אבל לא בלתי אפשרי. אם מצרים שינתה אסטרטגיה, גם הפלשתינאים יכולים. בהמשך אנסה להראות מה אנחנו יכולים לעשות ואסביר למה מצרים שינתה אסטרטגיה. אבל מעבר לכך, זה שהאסטרטגיות שלנו לא מאוזנות לא צריך להשפיע על הכיוון שאליו אנו חותרים. ישראל הרי רצתה שלום הרבה לפני שסאדאת הגיע לארץ.
הניתוח האסטרטגי השני קצת יותר מורכב, אבל עדיין בסיסי למדי: בכל עימות, בהתייחס לפעולות אפשריות של הצד השני, ישנם שני מרכיבים: יכולת ומוטיבציה. תחת יכולת ניתן למצוא את: נשק, אימון, מודיעין, בריתות אסטרטגיות, דרכי תנועה ומסתור וכו’. תחת מוטיבציה (לפעולה או להימנעות מפעולה) ניתן למצוא את: אינטרס, רצון, אמונה, מורל, לוחמה פסיכולוגית, הרתעה וכו’. מרבים אצלנו להתמקד ביכולת. זה חשוב מאד, ללא ספק, אבל באופן מפתיע משני ביחס למוטיבציה.
באופן כללי (ובהכללה די גסה), מנהלים ומפקדים מתעסקים ביכולת, בעוד שמנהיגים מתעסקים במוטיבציה. במילים אחרות, מי שמתרכז בעיקר, מתמקד במוטיבציה. מי שאין לו את הכישורים להתרכז במוטיבציה מסתפק בהתעסקות עם היכולת. זה בסדר, ובוודאי שזה יותר טוב מלא לעשות כלום, אבל זה פחות טוב.
שתי דוגמאות קטנות: כנראה שלעיראק היתה היכולת לשלוח סקאדים עם ראשי נפץ כימיים בזמן מלחמת המפרץ. הם לא עשו כן כי היתה להם מוטיבציה להימנע מכך. בעוד מספר שנים יהיו לאירן טילים עם ראש נפץ אטומי. תהיה להם היכולת להשמיד את ישראל. ההתמודדות איתם תתמקד בתחום המוטיבציה.
בהקשר לכך, רבים חושבים כי הפיגוע בארה”ב ישנה כליל את מהלך הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים. האמת היא שהוא לא ממש ישנה את מהלך הסכסוך מהסיבה הפשוטה שהוא אינו משנה כלל את הפתרון הנדרש.
לא ניתן לעשות הקבלה מוחלטת בין הטרור הפלשתינאי לבין הטרור שפגע בארה”ב. בכל אקט מלחמתי ישנה הכוונה – המטרה, וישנה הדרך. אצל הפלשתינאים הדרך (דרך הטרור) אינה לגיטימית וצריכה להישלל מכל וכל, אבל המטרה לגיטימית. במילה “לגיטימית” אני מתכוון לרצון שלהם למדינה עצמאית, כאשר אני לא בהכרח מחייב את מטרתם. במילים אחרות, “לגיטימית” פירושו שמקובל עלי שהם רוצים מדינה, ולאו דווקא שאני מוכן שתהיה להם מדינה.
אצל בין-לאדן גם המטרה – מלחמת דת בדמוקרטיה המערבית – אינה לגיטימית.
המטרה הינה “אחות” של המוטיבציה, והדרך הינה “אחות” של היכולת. ההבדל בין בין-לאדן לפלשתינאים הוא עצום, אבל אצלנו לא רואים זאת כי מתרכזים רק ביכולת ולא במוטיבציה.
סיבות
הסיבה למצב שבו אנו נמצאים נעוצה בכך ששני הצדדים שוגים באשליות בקשר לצד השני מחד, ואינם מודעים לתפיסת עולמו מאידך.
שני הצדדים אינם יודעים מה חושב ומרגיש הצד השני. מה הוא רוצה ולמה הוא מתנהג או פועל כפי שהוא פועל. חמור מכך, את רוב האנשים בשני הצדדים זה גם לא מעניין. זאת בעיה קשה (לשני הצדדים) לא מטעמים סוציאליים-הומאניים, אלא מטעמי הבנה מקיפה של המצב. ע”מ להבין מה קורה, למה, ואיך אפשר לצאת מהמצב חייבים לחשוב כמו הצד השני. להסתכל על המצב דרך עיניהם של אנשי הצד השני. לאו דווקא באמפטיה (אם כי זה מבורך) אלא אפילו רק ע”מ לקבל תמונה יותר רחבה.
הכוונה במילים “הצד השני”, היא למה שחושב, מרגיש, רוצה, ומתכוון האיש מהרחוב, ולא להנהגה.
הצד הישראלי אינו מודע לעומק ההשפלה העוברת על העם הפלשתינאי. כן, אנחנו קוראים על זה בעיתונים, אבל אנחנו לא יכולים להרגיש. הכבוד הוא בין הדברים החשובים ביותר בתרבות הערבית, ואנחנו רומסים אותו עד עפר. התרבות הערבית הרבה יותר צנועה מהתרבות הישראלית. הפלשתינאים יכולים לחיות עם הרבה פחות ממה שאנחנו מגדירים כהכרח, ורק שלא יפגעו בכבודם.
קשה על ידי תאור בכתב להעביר ולו חלק מתחושת ההשפלה הקשה הזו, אבל אנסה: הבה נדמיין את ארץ ישראל תחת שלטון פלשתינאי. נסיעה בין ירושלים לת”א מתעכבת כחמש שעות במחסום. השוטר הפלשתינאי מוריד אותנו מהאוטו, סוטר לנו ויורק עלינו. מורה לנו לפרוק את הרכב מהציוד הרב שעליו, ואז לוקח מאתנו את תעודות הזהות ומצווה עלינו לחזור לירושלים. הילדים שלנו עומדים ומסתכלים עלינו. בלילה פורץ כוח 17 אל ביתנו, מחפש משהו ותוך כדי כך מחריב את הבית. בסוף לוקח את אחד מבני המשפחה למעצר. הילדים מבועתים. בבוקר אנחנו שומעים שדחפורים של הרשות גילחו (“חישוף” קוראים לזה) את מטע האפרסקים של החברים שלנו במושב. הפלשתינאים טענו שזרקו עליהם משם אבנים. במהלך החישוף הטנק הפלשתינאי ששמר על הדחפור פתח באש על “דמויות חשודות” והרג שניים מחברי המושב. הילדים יתומים.
נשמע דמיוני? עבור חלק לא קטן של הפלשתינאים זאת מציאות יומיומית. הרוב המכריע של הפלשתינאים שנתקל במציאות הזאת הינו חף מכל פשע. אז אתם מתפלאים שהם שונאים אותנו? שנאת מוות הם שונאים אותנו.
לפלשתינאים, בנוסף, היה גם תסכול עמוק ומתמשך מחוסר ההתקדמות והסחבת בתהליך אוסלו. הם ראו את התהליך כפרק זמן נתון (חמש שנים) שבסופו יש להם מדינה ריבונית פחות או יותר בשטחי 67. איזה מדינה ואיזה נעליים. מעניין את הסבתא שלהם ההתנצחות בין ההנהגה שלהם להנהגה שלנו בעניין יישום סעיף ג’ בפרק 4 בספר ב’ של ההסכם האחרון. הבטיחו (שני הצדדים) ולא קיימו.
יהיו ישראלים שיאמרו שזה לא ממש מעניין אותם מה הצד השני מרגיש, ועד כמה הוא מושפל. תשובתי על כך: היזהרו! אסור לנו להתעלם מכך בטענה שאנחנו יותר חזקים. המשמעות היא שאנחנו מתרכזים ביכולת ומזניחים את המוטיבציה. הזנחת המוטיבציה כמרכיב מרכזי בסכסוך היא קודם כל בעיה שלנו. במילים אחרות, לחימה בטרור תוך התמקדות ביכולת היא האמצעי למנוע את התפשטותו. על מנת לעקור אותו יש להשתמש במוטיבציה. אם נזלזל בגורמי המוטיבציה של הצד השני, נבטיח לעצמנו טרור לעוד שנים רבות. לראיה, הקלות בה הם מגייסים מתאבדים.
הצד הפלשתינאי שוגה באשליה אחרת לגמרי, ושמה זכות השיבה. הפלשתינאים לא ויתרו אף פעם על זכות השיבה, גם אם מבחינה טקטית הם מסתירים עובדה זו. הדבר עולה בצורות שונות, מקריאה פשוטה של ארגוני הסירוב להשמדת ישראל, ועד לדרכו המתחכמת של עזמי בשארה למחיקת הרוב היהודי בארץ. אבל בעיקר מדובר במחשבה של האדם הפשוט, כולל מחנות הפליטים בחו”ל, שזכות השיבה תתקיים בסופו של דבר, שלא לומר שמדינת ישראל תושמד לחלוטין, בהשראת התקופה הצלבנית.
להנהגה הפלשתינאית, שדווקא פתחה בדיאלוג המחייב ויתור על זכות השיבה, נוח המצב הזה. הם מבינים שזכות השיבה לא תמומש, ושכנראה שישראל לא תושמד, אבל הם לא מעיזים לומר לעמם את האמת, וגם נוח להם הלחץ התמידי על ישראל. זה מאפשר להם לווסת את הדיאלוג. הבעיה היא שזה משרת את ההנהגה הפלשתינאית, אבל מנוגד לאינטרס של העם הפלשתינאי.
הפלשתינאים טועים כאן בצורה מהותית, ומאחר ונקודה זו חשובה, אני רוצה לעצור לרגע להסביר כאן בקצרה למה זכות השיבה לא תצא אל הפועל, ולמה מקרה הצלבנים לא יחזור.
לגבי זכות השיבה, ההסבר פשוט וידוע לישראלים, אבל לא ידוע לפלשתינאי מהרחוב. זכות השיבה לא תצא אל הפועל כי הרוב המכריע של הישראלים רואים בכך איום קיומי על מדינת ישראל, והם אף יצאו למלחמה על כך.
ההסבר למה ישראל לא תושמד הוא קצת יותר מורכב. למעשה, יש אכן סיכוי (אם כי נמוך מאד) שישראל תושמד, אבל מהעובדה שישראל עלולה להפסיד, עדיין לא ניתן להסיק שהפלשתינאים ינצחו. אם ישראל תנוצח, היא תשתמש בנשק גרעיני ואז אף אחד לא יוכל לחיות בארץ. אפילו לא בעלי חיים. זאת תהיה מצדה של המאה ה-21. וזה ההבדל הקטן בינינו לבין הצלבנים. קוראים לזה lose-lose-situation. המשמעות היא שהפלשתינאים יפסידו בכל מקרה. או שיפסידו, או שיכבשו סלע באמצע המדבר.
נשמע מוגזם? לא אמין? זה אולי הזמן להסביר למה באמת סאדאת בחר בשלום.
ישנו ויכוח האם אמר משה דיין במהלך מלחמת יום הכיפורים את המילים: “חורבן בית שלישי” או לא. העניין הוא לא מה שאמר דיין, אלא מה שהאחרים שמעו. מה שהאמריקאים והמצרים שמעו היה “תמות נפשי עם פלישתים”. רוצה לומר: אם ישראל עומדת להפסיד היא תשתמש בנשק גרעיני. האמריקאים נלחצו ופתחו ברכבת אווירית. המצרים הבינו שאת ישראל לא יוכלו להשמיד. מה שהבין סאדאת זה שניצחון בנוק-אאוט לא יהיה. מקסימום ניצחון בנקודות. ואם בניצחון בנקודות עסקינן, אזי בשלום מלא מצרים גורפת את כל הקופה. הנקודה היא שגם אם למצרים יהיה נשק גרעיני הם לא יוכלו לנצח. מקסימום לא להפסיד.
מבחינה טכנית, ע”פ ההגדרה היבשה של “יכולת”, המצרים הוכו שוק על ירך ביום כיפור. למרות זאת, המלחמה נתפסה אצלם ואצלנו כניצחון (גדול) שלהם. המצרים השיבו את כבודם. הם הבינו שלנצח באמת זה כבר לא אופציה, ולכן לסאדאת היתה מוטיבציה לשנות את האסטרטגיה שלהם ולעשות שלום. סאדאת היה מנהיג גדול. מנהיגים כפי שהזכרתי מתעסקים במוטיבציה, וכל השאר זה היסטוריה.
בראשית תהליך אוסלו, ערפאת בחר בדרך המשא ומתן. מבלי להיכנס לדיון אם היתה זו בחירה אסטרטגית או טקטית. היתה לו מוטיבציה לבחור בדרך הזו. הוא לא בחר בה מאהבת ישראל. עלינו לטפח את המוטיבציה הזו מחדש. למרבה הפלא מתברר ששיטת המקל והגזר עובדת גם כאן.
דבר נוסף על נקודת המבט של הפלשתינאים והערבים בכלל: אנחנו הישראלים חונכנו על התפיסה שישראל תמיד רוצה שלום, ושהערבים לא (או שהם רוצים שלום מטעמים טקטיים). ברור לנו לחלוטין שישראל לא תיזום מלחמה, אלא רק תיגרר לתוכה אם וכאשר. כלומר כשהערבים (פלשתינאים) דורשים משהו אנחנו מחפשים תמיד את ה-catch. ואילו כשאנחנו דורשים משהו (או לוחצים אותם לועידה כדוגמת קמפ-דיויד) והם לא מאמינים לנו ומחפשים את ה-catch, זה נראה לנו תמוה במקרה הטוב או התחסדות במקרה הפחות טוב. כי זה הרי ברור, שאנחנו, בשורה התחתונה רוצים שלום.
נכון? ובכן, חד משמעית, לא נכון! כלומר לא שאנחנו לא רוצים שלום. מה שלא נכון זה שזה ברור. למעשה, ברור שזה לא ברור.
לרוב הישראלים, העובדה שישראל הינה מדינה רודפת שלום, הינה עובדה ברורה לחלוטין, הם גם בטוחים שהערבים יודעים זאת בברור, למרות שמטעמי תעמולה הם מציגים זאת אחרת. מצד שני, רוב הערבים בטוחים שישראל הינה מדינה מחרחרת מלחמה ושרק אימת הקהילה הבינ”ל (וארה”ב בעיקר) עוצרת אותה.
שוב, פרוש מוטעה לחלוטין של איך שהצד השני חושב.
מה השתבש?
היה כבר צעד גדול לפתרון הסכסוך – תהליך אוסלו – מה השתבש?
ברק הלך כברת דרך ארוכה מאד לקראת הפלשתינאים, כולל נכונות לויתורים מרחיקי לכת, ודווקא הוא נענה באלימות. למה?
שוב, התשובה לכך אינה פשוטה, והיא כוללת מספר מרכיבים. אני אסקור שניים בהרחבה.
המרכיב הראשון הנו אמון. אוסלו דיבר על התקדמות בפשרות תוך כדי בניית אמון. זה עבד טוב בהתחלה, אבל התמסמס בהמשך. העניין הוא שמדובר בתהליך ארוך ומורכב, ושני הצדדים חיפשו איך להרוויח עוד קצת בקצוות, ובכך הפרו במידה זו או אחרת את ההסכמים המפורשים. אין מקום להאשים מישהו במשבר האמון (למרות הפיתוי לעשות כן). הסיטואציה היתה חזקה, וסביר להניח שהיתה מכניעה גם אנשים אחרים.
אם בהתחלה ניתן היה להתגבר על משברי אמון כמו המחבלים המתאבדים באוטובוסים של ירושלים ב-96 וכמו אירועי מנהרת הכותל, הרי שבהמשך זה כבר היה בלתי אפשרי.
יש לזכור כי ברק אמנם הציע הרבה, אבל הוא גם ביקש לדחות את הנסיגה השלישית (שחוזקה בהסכמי וואי), ומאחר והמו”מ התפוצץ הנסיגה הזאת לא קוימה עד היום. אנחנו רואים את ברק כמי שהציע הרים וגבעות, והפלשתינאים רואים אותו כמי שלא החזיר להם מילימטר. אפילו נתניהו החזיר יותר.
יש דבר נוסף חשוב שאנחנו הישראלים לא מקדישים לו מחשבה, אבל הוא משמעותי ביותר. מרגע שהתחיל המו”מ, ישראל כמעט והשיגה את מטרותיה האסטרטגיות: למעט מקרים בודדים, הביטחון האישי (ובודאי שהביטחון המדיני) היה משביע רצון, וכמו כן התחילה נורמליזציה עם הפלשתינאים ואף עם רוב העולם הערבי.
באותו זמן, הפלשתינאים היו רחוקים מאד מהמטרות האסטרטגיות שלהם. נוצר כאן חוסר איזון חריף. הדבר גרם אצל הפלשתינאים לתסכול עמוק. וככל שהדבר נמשך, התסכול רק החריף. תאמרו בודאי, ברק רצה להאיץ את התהליך ולסגור את הפער הזה, ודווקא ערפאת לחץ על הברקס. יש לכך שתי תשובות: התשובה הראשונה היא שגם אם ערפאת הוא “האשם”, זה עדיין לא הופך את האיש מהרחוב לפחות מתוסכל. והתשובה השניה קשורה לאותו מרכיב השני.
המרכיב השני הינו כבוד. הפלשתינאים ראו ורואים את עצמם כצד שווה בכל מו”מ שהיה או יהיה עם ישראל. הסיטואציה בשטח הופכת אותם לנחותים. איך שלא נסובב את זה, ישראל היא זאת “הנותנת”. ישנו כאן אי שוויון בוטה בינינו לבין הפלשתינאים, המובנה בעצם המצב. כל עוד ישראל תתאמץ לגשר על אי השוויון הזה, ותדבר עם הפלשתינאים בגובה העיניים המו”מ יתקדם. אם היהירות הישראלית תרים ראש, המו”מ יתקע.
הפלשתינאים לא רוצים “שיתנו להם”. הם רוצים “לקחת לבד” כי “זה מגיע להם”. כאשר “נותנים להם” הם נפגעים. הדבר התחזק לאחר צורת הנסיגה של צה”ל מלבנון. הנסיגה לא נתפסה כאילו ישראל נתנה שטח ללבנון, אלא כאילו החיזבאללה לקח את המגיע להם. בהקשר לזה, קמפ-דיויד נתפס ע”י ערפאת כמעט כאונס.
מאחר ויש אי שוויון בוטה ביחסים, אין שום דרך לפלשתינאים להשתוות לישראלים אלא ע”י פגיעה בדבר שהכי חשוב לישראלים – הביטחון, גם אם זה פוגע בפלשתינאים עצמם בצורה הרבה יותר חזקה.
אחת המסקנות הנובעות מהאמור היא שערפאת לא יזם את האינתיפאדה. היא צמחה מתסכול עמוק בשטח. ערפאת רק תפס עליה טרמפ. הוא משול לאדם הרוכב על נמר, ואני כלל לא בטוח שהוא יודע איך לעצור ולרדת.
נרחיב עוד על אופן החשיבה של הצד הישראלי לפני שניגש לפתרון.
ישנם מספר מרכיבים בצורת החשיבה שלנו הישראלים, הגורמים לנו לפעול בניגוד לאינטרסים שלנו. אני מתכוון לפרט חלק מתכונות אלו, ע”מ להראות מה הפתרון הטוב לנו, ולהסביר למה קשה לנו להגיע אליו. יש כאן רק התייחסות אלינו. שום קשר לצד השני.
לישראלי המצוי יש מין תכונה מעצבנת – לא לצאת פראייר. הישראלי מוכן להפסיד הרבה ורק שלא “יצא פראייר”. זה ילדותי. הרבה יותר חשוב לעצמך, לוותר לפעמים. כדאי לראות את זה כויתור למען עצמי. לדוגמא, אם מישהו נצמד אליך מאחור בזמן נהיגה, הדבר הראשון שמתחשק לעשות זה להעניש אותו ולא לתת לו לעקוף. יחד עם זאת ברור כי הדבר הנכון לעשות זה לתת לו לעבור, כך יורד הסיכון לתאונה. לרוב הישראלים קשה לעשות זאת רק בגלל שנראה כאילו נתנו פרס למי שלא מגיע לו.
כך גם במצב הנוכחי. אנחנו לא רוצים לתת פרס לטרור ולכן לא נזוז מילימטר לקראת. זה שהמצב על הפנים, ושאנחנו סובלים ממנו זה פחות חשוב. העיקר זה שלהם יותר קשה. ממש כל הכבוד לנו!
שיהיה ברור. אין לי כל סימפטיה או רצון לעזור למי שהורגים בנו, ובודאי שאני לא חושב שמגיע להם משהו. אני פשוט חושב שאם נכביד אנחנו את ידנו עליהם בתמורה אנחנו נפגע בעצמנו.
יותר מכך, צריך לפעמים לדעת לא רק לוותר אלא גם להפסיד (!) ע”מ לקדם את האינטרסים שלך. אני יודע שזה קשה לעיכול. זה נוגד את הרגש בצורה מוחלטת, אבל זה מסתדר טוב עם ההגיון. ביחסים בינ”ל האינטרסים פועלים ע”פ ההגיון, ובד”כ השגיאות נעשות בהקשבה לרגש (או כפי שזה מופיע במדינות דמוקרטיות, ע”י לחץ פוליטי של העם).
דוגמא לכך ניתן לראות בכיתור הארמייה השלישית ביום כיפור. יש כאלו החושבים כי העובדה שלא ניצלנו את ההזדמנות והשמדנו אותה, זו בכיה לדורות. לדעתי, אם היינו עושים כך, לא היה שלום עם מצרים.
אומרים שאין עם מי לדבר בצד השני. אמרו את זה במשך עשרות שנים עד לשנת 93. והתברר שיש עם מי לדבר. זה שערפאת שבר את כל הכלים עדיין לא אומר שאין עם מי לדבר. ערפאת אינו טלית שכולה תכלת, אבל ניתן לדבר איתו. השאלה היא לא עם מי לדבר, השאלה היא איך.
זה אולי מרגיז ונתפס כלא הוגן, אבל ערפאת לא יכול לעבור למו”מ מדיני ללא אש מבלי להציג בפני עמו הישג כלשהו. כולנו יודעים זאת, אבל לא מוכנים לתת קצת כי: “הוא גם דחה את הצעת ברק הנדיבה, גם פתח עלינו באש, וגם רוצה פרס. למה מה?”. אין הרבה מה לומר נגד הטיעון הזה. הוא צודק. אין ספק. יש לטיעון רק בעיה אחת (מלבד העובדה שהוא ילדותי): הוא לא מקדם אותנו לשום מקום. להפך, הוא פועל נגד האינטרסים שלנו.
הפתרון
לפני שנשאל מה הפתרון, כדאי לשאול “למה לפתור?” רוצה לומר, אולי כדאי להשאיר את המצב כמו שהוא. הרי הפתרון יהיה כואב מאד וקשה מאד לביצוע. אז אולי כדאי לוותר עליו ולנסות ולהסתדר עם מה שקורה כרגע.
התשובה לכך היא שכדאי לחתור לפתרון לא רק בגלל שהשארת המצב הקיים נוגדת את האסטרטגיה שלנו, וגם לא רק בגלל שהמצב הנוכחי קשה מכל הבחינות. אם לא נפתור עכשיו את המצב הנוכחי אזי הוא ילך ויחמיר, ואנחנו נסבול יותר ויותר, עד שלא נוכל להשאיר את המצב כמו שהוא ונאלץ לפתור אותו. או אז המחיר יהיה הרבה יותר גדול, והפתרון כואב בהרבה. אז למה לא עכשיו?
אז מה הפתרון?
הפתרון מורכב משני אלמנטים הקשורים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה. אלמנט אחד הוא החלק הקשור למוטיבציה והאלמנט השני הוא החלק הקשור ליכולת – “הפתרון הטכני”. נפתח בפתרון הטכני, ובהמשך נרחיב על החלק הקשור למוטיבציה.
הפתרון הטכני:
מאחר וכיבוש מחדש של כל שטחי הגדה והרצועה ללא גרוש הפלשתינאים כמוהו כהשארת המצב הקיים, רק עם יותר אבדות לשני הצדדים, ומאחר והוסכם שכדאי לפתור עכשיו, נשארו רק שני פתרונות אפשריים: סיפוח שטחי הגדה והרצועה וגרוש הפלשתינאים משטחים אלו, או פשרה טריטוריאלית כלשהי.
פתרון של סיפוח וגרוש אינו ריאלי לא רק בגלל שזה נוגד את האסטרטגיה שלנו, ולא רק בגלל שזה לא הומאני (בלשון המעטה), אפילו לא רק בגלל שנשלם על כך מחיר בינ”ל כבד מאד. סיפוח וגרוש אינם ריאליים כי יותר מחצי העם מתנגד לזה. לא ניתן לבצע מהלך קיצוני כמו גרוש של אוכלוסייה גדולה ללא תמיכה של הרוב המכריע של העם. רוב כזה אין וגם לא יהיה, ולכן אין טעם להרבות במילים לא ניתן לפתור את המצב בצורה הזאת.
הפתרון הטכני אם כן, הנו פשרה טריטוריאלית כלשהי, כי כבר ראינו בעבר שלכך יש רוב גדול מאד בעם.
סיבה נוספת מדוע פתרון של פשרה הוא טוב. בהשאלה על עולם הפיסיקה, שיווי משקל שבו שני הצדדים מרוצים יציב בהרבה משיווי משקל שבו שני הצדדים מרגישים שהם נדפקו במידה שווה. הפתרון המוצע מטרתו לפתור לנו הישראלים את הבעיה. אם הוא גם ייטיב עם הפלשתינאים זה יהיה רק לטובה משתי סיבות: האחת היא שהפתרון יהיה יותר יציב, והשניה שעדיף פתרון הוגן שייטיב עם הצד השני גם אם הצד השני הוא אויב. פתרון כזה, ברבות הימים, יהפוך את האויב לידיד.
הרבה מאד אנשים בעם שלנו מוכנים לפשרה זו או אחרת עם הפלשתינאים. אבל אין בכך די. פתרון של פשרה חייב להיות מה שמוגדר בסלנג ההי-טקי “פתרון דיגיטלי”: אחד או אפס. אין שום אפשרות באמצע. או שמחזירים 100% מהשטחים, או שחבל על הזמן. בל נשלה את עצמנו. ע”מ שהפלשתינאים ישנו את האסטרטגיה שלהם, הם חייבים לקבל 100%. פחות מזה פשוט לא יעבוד. יותר מכך, המקסימום שהישראלים מוכנים לתת זה 100% מהשטחים, אפילו לא מילימטר יותר. המינימום שהפלשתינאים יהיו מוכנים לקבל זה מאה אחוז מהשטחים. הפשרה נמצאת בתפר. אם לא ניתן 100%, תישאר לפלשתינאים מוטיבציה להמשיך ולהשיג את השטח. ראה תקדים חיזבאללה.
עכשיו תשאלו בודאי איך מבטיחים שאחרי שהם יקבלו 100% הם לא ירצו את השאר. התשובה לכך פשוטה. כל עם ישראל, ויחד איתו כל העולם יראו בכך סוף פסוק. שום טיעון רשמי של מדינת פלשתין לא יתקבל ברצינות. לגבי פתיחה במלחמה נגדנו – עסקתי בזה מספיק. כל השאר זה בשוליים.
המשמעות של החזרת 100% אינה בהכרח נסיגה לגבול המדויק. אני מניח שלפנות את אריאל או את שכונת גילה זה לא ריאלי. כאן המקום ליצירתיות בחילופי שטחים. ניתן להכניס להם לחשבון את הכביש של המעבר הבטוח וכו’. אם אפשר, אז להחזיר את אום אל פאחם. שמעתי על פתרון יצירתי: להעביר אותם פיזית ו”אזרחית”, אך להשאיר אותם קשורים לביטוח לאומי. לחילופין אולי לתת להם פיצוי, כמו זה הניתן למתנחלים. אם זה חוקי, אז להעביר אותם אפילו נגד רצונם. זה לא הומאני, אבל גם לפנות מתנחלים זה לא הומאני, ואנחנו נעשה זאת כי אין ברירה.
פתרון הנסיגה ילווה בפינוי מאסיבי של מתנחלים. כסף יכול להמתיק במעט את המעבר הקשה. במילים אחרות, הכסף ייתן להם מוטיבציה לעזוב. אם המדינה תציע כסף תמורת פינוי מרצון, אני מניח שרוב המתנחלים יתפנו כבר עכשיו, עוד לפני חתימת ההסכמים. בשורה התחתונה יצא יותר זול לתת למתנחלים כסף לפינוי, מאשר הכסף שעולה ההגנה עליהם. שלא לדבר על כך שצריך מיד לאסור את ההגירה אל תוך השטחים.
אם נמשיך את הקו הזה, בניה מסיבית של מתקני התפלה ברצועת עזה תאפשר התפשטות אל החולות המקיפים את הרצועה ותקל על חילופי השטחים. חשוב, בשורה התחתונה זה רק כסף. אמנם הרבה, אבל רק כסף. מדינות המערב ישמחו לעזור במימון (אם זה יפתור את הסכסוך), וזה יותר זול מעלות המלחמה של שני הצדדים. זה שיקול כלכלי קר, כשאני לא נכנס כלל לחיסכון הגדול בחיי אדם.
וכמובן שאי אפשר בלי ירושלים. שוב, בל נשלה את עצמנו (ואנחנו גם לא צריכים את הלחץ האמריקאי). לא יהיה שלום עם הפלשתינאים מבלי שירושלים המזרחית תהיה בירת מדינת פלשתין, כאשר הר הבית, כמובן, בידיהם. ברור גם, באותה המידה, שלפחות הרובע היהודי והכותל יישארו בידנו.
עד כאן הפתרון הטכני. הפתרון המלא כולל גם מרכיב חשוב שהוא כאמור חלק בלתי נפרד מהפתרון ומהווה הבדל מהותי בין נסיגה חד צדדית לפתרון אמיתי. המרכיב הזה הוא התקפה תקשורתית חסרת תקדים. המונח “התקפה תקשורתית” מחביא בחובו רמז לכך שמדובר במוטיבציה, ואכן בכך אעסוק.
אם במוטיבציה עסקינן, הזכרתי כבר שמנהיג מתעסק במוטיבציה. ניתן גם להסיק את ההפך. כלומר מאחר ואף אחד ממנהיגינו לא מתעסק במוטיבציה, הרי שאין לנו למעשה אף מנהיג. בזה אני מניח שלא חידשתי דבר. רק כדי לסבר את האוזן, רבין החליט להכיר באשף ולפתוח איתו במו”מ עקב סיבה הקשורה במוטיבציה: החשש שלו שעם ישראל לא יעמוד בעוד עימות. מעבר לחיוב או שלילת גישתו, הוא האחרון שהתייחס למוטיבציה, כלומר המנהיג האחרון שהיה לנו, וחבל. למרות התיאור הפסימי של ההנהגה בארצנו, אני מתכוון לתאר מה נדרש לעשות ע”מ להפעיל את גורם המוטיבציה. אם מישהו ממנהיגינו ירים את הכפפה, אפילו אך במעט, הרווחנו משהו.
נתחיל עם הצד הפלשתינאי:
יש לנו מסרים שאנחנו רוצים להעביר לעם הפלשתינאי הנמצא בשטחים ובמחנות הפליטים במדינות ערב מעל לראשם של מנהיגיו. הדרך לעשות זאת איננה מסובכת. על ראש הממשלה לנאום נאום המיועד לעם הפלשתינאי (כך יוכרז בפרומו לנאום זה). ראש הממשלה ידבר בעברית, ולידו מתורגמן סימולטני לערבית. כך הנאום יהיה בערבית! נושא הנאום יהיה החלק הראשון של מאמר זה – האשליות שהפלשתינאי מהרחוב שוגה לגבי ישראל. להלן נקודות עיקריות לנאום: המנהיגים הפלשתינאים השלו את הפליטים לגבי החזרה לאדמותיהם שנכבשו ע”י ישראל ב-48. אין שום סיכוי שזה יקרה, כי מדינת ישראל, וכמו כן הרוב המכריע של אזרחיה רואים בזכות השיבה איום קיומי, והם יצאו למלחמה ע”מ למנוע את זה. הסיכוי שישראל תפסיד במלחמה זו קטן, וגם אם זה יקרה הפלשתינאים לא ינצחו כי ישראל תשתמש בנשק גרעיני. זה ההבדל הגדול בין ישראל לבין הצלבנים.
ניתן להוסיף גם את הנקודה הבאה לנאום: השנאה לישראל והרצון להכאיב לישראלים מובן, אבל זה לא מקדם את האינטרס הפלשתינאי, שהוא מדינה עצמאית וקץ הכיבוש, להפך זה רק מרחיק אותו.
הנאום ישודר בכל הערוצים (1, 2, כל ישראל בערבית, ואם אפשר אז גם באל-ג’זירה). יש לשוב ולשדר את הנאום הזה פעם אחר פעם מספר פעמים ביום במשך ימים רבים. אין דרך אחרת (ובדרך זו זה עובד – תשאלו את נתניהו). אם חוזרים על נאום כזה מספר רב של פעמים הוא יכול להוביל לשינוי אסטרטגיה בצד השני. במזרח התיכון אין דבר קבוע יותר מהזמני: מה שמתחיל כטקטיקה יכול להפוך לאסטרטגיה עם “העזרה” הנכונה.
מעבר לכך יש הרבה דברים נוספים שניתן וראוי לעשות: יש לטפל בהסתה בכלי התקשורת הפלשתינאים. אני אומר כאן משהו שרבים יחלקו עליו: יותר חשוב, ע”מ למנוע פיגועים אצלנו, למנוע הסתה בתקשורת שלהם, מאשר שהם יעצרו את ראשי הטרור בחמאס ובג’יהאד. יש כאן גם יתרון יישומי: הרבה יותר קל לערפאת, אם הוא רוצה ללכת קצת לקראתנו, להפסיק את ההסתה בתקשורת מאשר לעצור מבוקשים. ומצד שני, יותר קל לנו “לטפל” בהסתה כזאת אם ערפאת לא מפסיק אותה מאשר “לטפל” במבוקשים. הבעיה היא שאצלנו מזניחים זאת. לא נותנים לכך את המשקל הראוי.
באותו הקשר, הייתי ממליץ גם להסביר לאותו אספסוף מתלהם המתקרא “חברי הכנסת הערבים” שהם גורמים לנזק בל יתואר לאזרחי ישראל הערבים.
העיקרון ברור, ניתן למצוא עוד נקודות, אך הייתי רוצה לעבור לצד שלנו:
שוב, צריך נאום לאומה של ראש הממשלה. באותו עיקרון ובאותה התדירות רק בלי מתורגמן. הנושא שונה: על ראש הממשלה לפתוח בתיאור המצב מזווית הראיה הפלשתינאית ע”מ להסביר מה מקור ודלק הסכסוך הנוכחי, אבל מיד יש לשנות כיוון ולדבר על הפתרון ועל מחירו. עלינו לסגת מהשטחים, ומדובר בהורדת ישובים. הדבר יהיה כואב מאד אבל אין ברירה.
על ראש הממשלה לגלות סימפטיה ואמפטיה למתנחלים. הם באמת ראויים לכך. רוב המתנחלים אינם הקיצוניים שרואים בד”כ בטלוויזיה וחלק גדול מהם אף נשלח לשטחים ע”י המדינה. אבל מצד שני אסור לראש הממשלה לוותר. הם צריכים להתפנות. עד כמה שגדולה הסימפטיה אליהם, אסור להתנצל. מדינת ישראל תפנה אותם לא כי היא רוצה, אלא כי אין ברירה.
יגדיל ראש הממשלה לעשות אם יצליח לשלב מתנחלים (או אפילו את ראשי יש”ע) בקבוצת העבודה שתגדיר ותבקר את תהליך הפינוי מהשטחים.
בנקודה זו הייתי רוצה להתייחס להתנחלויות ולמתנחלים:
המתנחלים מתפארים בכך שהם הציונות האמיתית. תפיסה זו מוטעית. הטעות נעוצה בפרוש שגוי של המושג “ציונות”. א. ב. יהושוע מגדיר ציונות במילה אחת: גבולות. המשמעות היא קודם כל גיאוגרפית: מי ש”בפנים” שייך לציונות, ומי שבחוץ לא. אבל זה רק צד אחד. ציונות איננה רק התיישבות, ציונות היא מעבר לכך, היא גם נורמות תרבותיות והתנהגותיות שניתן לכנותן בקרוב כדמוקרטיה (לא רק צורת השלטון אלא גם הנורמות הנלוות). רוצה לומר, שמי שבוחר לחיות אתנו הציונים, יחיה ויתנהג ע”פ אותן נורמות, יזכה לאותן זכויות ויחויב באותן חובות. מתוך כך, אזרחי ישראל הערבים והדרוזים של רמת הגולן נשאבים לתוך ההגדרה הזו בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו. במאמר מוסגר אציין שלדעתי יחס המדינה לאזרחים אלו הוא מביש ושערורייתי, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.
ההתנחלויות ע”פ זה הנן ההפך המוחלט לציונות. הן לא מגדירות גבול אלא בדיוק להפך, מונעות את הגדרתו. על מנת שההתנחלויות “יוכרו כציונות” יש לקיים אחת מהשתיים: לספח את השטחים סיפוח מלא ולתת שוויון זכויות מלא לכל התושבים שם בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו, או לגרש את כל הפלשתינאים מהשטח. מאחר והפתרון הראשון משמעותו אובדן הרוב היהודי בארץ, הוא כמובן לא יקרה, והפתרון השני, כפי שהראיתי, אינו ריאלי, אזי אין מנוס מלקבוע שההתנחלויות “נוצרו” ע”מ לשמר את המצב הקיים של שלטון כיבוש, וע”מ למנוע כל סוג של פתרון בעתיד. במילים אחרות, לא רק שההתנחלויות הן ההפך מציונות, הן גם גורמות לעם ישראל נזק בל יתואר בכל המישורים: המוסרי, הפרקטי והביטחוני. יותר מכך, ההתנחלויות מטילות צל כבד על התקווה לעתיד.
מה, לכל הרוחות חושבים לעצמם אותם מתנחלים שהקימו כפר עם וילות הצופות על מחנה פליטים פלשתינאי? שלתושבי מחנה הפליטים תהיה מוטיבציה לעשות אתנו שלום ולהשאיר את המצב כמו שהוא, או שתהיה להם מוטיבציה להתנקם בנו ולהכאיב לנו בכל דרך אפשרית? זה באמת מפתיע מישהו שהם יורים עלינו? שיהיה ברור. אני לא מצדיק את הירי הזה בשום מקרה ובשום תנאי. אני מנסה להסביר שאת הירי אי אפשר למנוע ע”י טנקים ושכבות של בטון מזוין, אלא ע”י טיפול במוטיבציה שלהם לירות עלינו. ואוסיף: בין אם הטיפול במוטיבציה מוצא חן בעיננו, ובין אם לאו.
אני ממש מתקשה להבין מה חושבים המתנחלים החיים, לדוגמא, ברצועת עזה. יש למישהו איזשהו ספק שאת נצרים יפנו? הרי זה ברור שהישוב יפונה במוקדם או במאוחר. ניתן לראות בברור שהפוליטיקאים עושים במתנחלים שימוש ציני. זה הרי לא תלוי בפוליטיקאים. אם ערפאת מקיים את כל התחייבויותיו הפוליטיקאים יפנו את ההתנחלויות. גם שרון או נתניהו. אז למה המתנחלים נמצאים שם עכשיו? בשביל מה הם סובלים? מילא הם, במה אשמים הילדים שלהם?
עוד סיבות לפשרה
עד כאן תיאור הפתרון. מכאן והלאה אני מתכוון לחזק את פתרון הפשרה ע”י העלאה של מספר סיבות נוספות מדוע עלינו לחתור לפתרון של פשרה עם הפלשתינאים, ומדוע עלינו לסגת מהשטחים בכל מקרה למרות המחיר הכבד הקשור בכך. שוב, המשותף לכל הטיעונים, שהם מסבירים למה הנסיגה טובה לנו, ולא למה הנסיגה טובה לפלשתינאים.
ראשית יש לזכור שאנחנו עם כובש.
כשאני קורא לנו הישראלים “עם כובש”, אני מתכוון לכיבוש אנשים ולא שטח. אני לא מתכוון להיכנס לשאלה האם זכותנו, חובתנו, וכו’ להחזיק בשטחי יהודה ושומרון. אני חושב שזה לא רלוונטי מסיבה אחת ברורה: יש שם אנשים. יש ויכוח האם צריך להמשיך ולהחזיק או למסור (בתמורה לשלום) את הגולן. הויכוח הזה הוא טכני, לדעתי. אני לא הייתי מגדיר אותנו בהקשר לכך כ”עם כובש” ללא קשר לתוצאת הויכוח. בגולן קבענו גבול ברור, וכל מי שנמצא בשטחנו הוא אזרח בעל זכויות מלאות.
לגבי השטחים המצב שונה לגמרי: אין גבול – כלומר לא מוגדר האם זהו שטח המדינה – ויש שם בני אדם שלא רוצים אותנו. כפי שהזכרתי, נורמה תרבותית מחייבת אחת מהשתים: או שנקבע גבול ונגרש את כל אותם אנשים אל מחוץ לגבול, או שנעניק להם אזרחות מלאה. מאחר ואנחנו לא עושים את אף אחת מהאפשרויות הנ”ל, ומאחר והאנשים שיושבים שם מגדירים את עצמם כעם, אינם מקבלים את מרותנו, ומגדירים את עצמם כעם כבוש, אזי הם אכן עם כבוש. הדבר הופך אותנו מידית ל”עם כובש”.
הבעיה בהיותנו עם כובש אינה עצם העובדה שהפלשתינאים הם עם כבוש, כלומר עם שאדמתו וחירותו נגזלו. הבעיה, מנקודת ראותנו, הינה שלהיות “עם כובש” פירושו שיש סרטן בתוכך שמתפשט ומכלה כל חלקה טובה. הדבר הורס אותנו תרבותית ונורמטיבית מבפנים. הופך אותנו לפחות הומאניים, לחסרי סבלנות וסובלנות, לעם מחרחר מלחמה, לעם שמשתעבד לכוח במקום לשיחה, לעם שלא מקשיב, לעם שבו איש מזלזל בחברו, לעם שחצן ויהיר, לעם פחות דמוקרטי ופחות תרבותי.
יש כאלה האומרים שהנסיגה החד-צדדית מלבנון לימדה את הפלשתינאים (נתנה להם מוטיבציה) שאפשר, ע”י שימוש בכוח, לגרש אותנו. הכוונה בדברים אלו היא: 1. לא היינו צריכים לסגת מלבנון, ו-2. בשום פנים ואופן לא לוותר לפלשתינאים.
נראה לי שטיעון זה מעוות את המציאות.
מלבנון היינו צריכים לצאת 18 שנה לפני שיצאנו משם (שלא לומר שלא היינו צריכים כלל להיכנס). רק אחרי שהפעילו עלינו כוח עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות מזמן. מהשטחים היינו צריכים לצאת לפני 34 שנה. רק עכשיו, כשמפעילים עלינו כוח (שתי אינתיפאדות ונקווה שלא תהיה גם מלחמה לפני שנצא משם), אנחנו נצא. ועוד אומרים שישראל לא מבינה רק כוח. ברור שזה הדבר היחיד שישראל מבינה. אנחנו לא עושים שום דבר כמו שצריך, אלא אם מכופפים לנו את היד.
יצר הנקמה חזק מאד. צריך ממש להתאמץ ולהתנתק מהרגשות ע”מ להחליט את ההחלטות הטובות והנכונות עבורנו. קל מאד להיסחף לרגשות אבל זה פועל נגדנו. אחרי פיגוע, מתעורר אצל כולנו הרצון “להיכנס בהם”. זאת תגובה טבעית, אבל היא לא מקדמת אותנו לשום מקום. להפך. מדיניות נכונה מנוהלת ע”פ אינטרסים ולא ע”פ רגשות! והאינטרס שלנו הוא כפול: גם לסגת משטחים לא לנו (ולא לשלוט על עם אחר), וגם להוריד את האלימות באופן כללי (כי התגובה לתגובה אלימה שלנו תהיה אלימות נוספת וחוזר חלילה). תגובה חריפה אחרי פיגוע מספקת, אולי, את יצר הנקמה, אבל פועלת בניגוד לשני האינטרסים העיקריים שלנו.
פתרון של נסיגה גם ייתן לפלשתינאים אור בקצה המנהרה. ייתן להם סיבה (וסולם) להפסיק את האלימות. במילים אחרות, ייתן להם מוטיבציה לפעול בדרך אלטרנטיבית לאלימות. שלא ירגישו שכל הסבל, הכאב והחללים שלהם היו לחינם. נכון שזה מצטייר כפרס לטרור, אבל בשפל שבו הם נמצאים הם צריכים משהו, אפילו אם אסור לתת להם את זה “לפי הספר”. חייבים להתחיל ולבנות את האמון מחדש, ואין שום דרך אחרת לעשות זאת.
צריך להתחיל מיד בנסיגה. לדוגמא: מרצועת עזה (עיקרון של שבוע שקט, ואז נסיגה. אם אין שקט, אז נסיגה תוך כדי התקפה). לחילופין, השלמת הפעימה השלישית: מיד, חד צדדית וללא תנאים. בניית אמון!
שהרי פתרון הנסיגה היה ידוע מזמן, והיה צריך להיעשות כבר מזמן. כי מה אנחנו בעצם אומרים לפלשתינאים: “תראו כבר מזמן רצינו לסגת, אבל מה, אתם פתחתם נגדנו באש, אז עכשיו דווקא לא ניסוג, כי אנחנו לא ניתן פרס לטרור”. נשמע ממש מטופש לא? אבל זה בדיוק מה שאנחנו משדרים. פלא שכל העולם לא ממש מסכים אתנו.
היה צריך לסגת מהשטחים מזמן. לא נסוגונו, מרחנו את הזמן, דחינו את הפעימה השלישית בתואנות שונות – חטפנו. זאת הבעיה שלנו. עכשיו זה נראה כפרס לטרור. זה ממש לא, אבל ככה זה נראה. האם בגלל שזה רק נראה כפרס לטרור לא נעשה את הדבר הנכון? הרי כל המצב יכול להידרדר למלחמה כוללת ואז בודאי שלא ניסוג כי זה יהיה “פרס למלחמה”. כנראה שהפלשתינאים צודקים: לסגת צריך, אבל עד שלא פתחו עלינו באש לא ממש הבנו את זה. בעברית קוראים לזה “ישראל מבינה רק כוח”. ושלא יבלבלו לכם במוח על כך שברק הלך לקראתם כמו שאף אחד אחר לא הלך לפניו. למקרה שלא הייתי מספיק ברור, אני לא מדבר על הבטחות ועל מו”מ ושאר דיונים. אני מדבר על נסיגה בפועל. במילא בסוף (אחרי איזה שתיים שלוש מלחמות) ניסוג מהשטחים – אם נרצה ואם לא – אז למה לא להתחיל עכשיו?
הפסקת אש (חד או דו) צדדית עם או בלי “חיסולים” או “הקלות בסגר” אינם מספיקים. צריך לסגת. רק כך יש סיכוי שהאלימות תרד. נכון שאנחנו יותר חזקים, אבל דווקא למי שיותר חזק, יותר קל לוותר. זה כואב וזה קשה אבל זה אפשרי.
“להכניס להם” זה כמו סמים. זה קל, זה מפתה, וזה גורם להרגשה טובה בטווח הקצר. אבל זה גורם להרגשה רעה מאד אח”כ, ולנזק רב “למשתמש” בטווח הארוך. זה שואב אותנו לסחרור שאין ממנו מוצא. ו…כן, זה גם ממכר…
שלא יהיו אשליות, הגמילה תהיה כואבת מאד. אנחנו נפעל בכיוון הנכון ועוד נמשיך לחטוף. אבל שזה לא יעצור אותנו. כי לשבור גמילה זה קל. לחזור ולהיגמל אח”כ – הרבה יותר קשה. כדאי לזכור את זה אם (ובתקווה שלא) נחווה עוד פיגוע כמו הדולפינריום, או כמו רצח רחבעם זאבי.
שיהיה ברור. אני לא חושב שאם נלך לקראת הפלשתינאים, ונתחיל לסגת, האלימות תעלם. אני גם לא מציע נסיגה חד צדדית או אפילו הפסקת אש. אני מציע פתרון שיוריד את המוטיבציה בצד בשני לתקוף אותנו. הטיפול כאן הוא במוטיבציה ולא באופן תכליתי באלימות. הדבר אינו סותר המשך תגובה שלנו לאלימות אם תמשיך.
הפתרון הזה נכון, לדעתי, לשני הצדדים. ואני מציע אותו כי אני חושב שהוא טוב לנו.
ולסיום,
הפלשתינאים אומרים כבר הרבה זמן שישראל אולי טוענת שהיא רוצה שלום, אבל איננה מוכנה לשלם את המחיר הכרוך בכך. מה המחיר כבר ציינתי, ושלא יהיו לנו אשליות, לא יהיה מחיר אחר. כפי שציינתי בהתחלה, השאלה היא האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה.
כי אם ישראל רוצה שלום, אבל אינה מוכנה לשלם את המחיר, אזי ישראל אינה רוצה שלום. נקודה.