054-2443405 :טלפון

uyahalom@gmail.com :אימייל

© כל הזכויות שמורות לאורי יהלום 2018  תנאי שימוש באתר   מדיניות פרטיות

  • YouTube - אורי יהלום
  • אורי יהלום בפייסבוק

הצד השני זה אנחנו – גרסה מקוצרת (2000 מילה)

(גרסה מקוצרת. פורסם בתאריך 25.10.2001 – כחודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים)

 

בדברי הבאים אני מתכוון לרדת לשורשו של העימות הנוכחי שלנו עם הפלשתינאים, לציין את הסיבות לפריצתו ואת הסיבה לכך שהוא מזין את עצמו. לבסוף אנסה להציע דרך יציאה מהסבך. דרך המוצא אינה שגרתית, ובוודאי שאינה פופולרית, אבל היא פתרון פרקטי ולא אחיזת עיניים. השאלה היא לא אם הפתרון באמת יפתור את המצב, אלא אם יהיה לנו האומץ לבחור בו.

לשם כך, אשתמש בשני ניתוחים אסטרטגיים ככלי עבודה.

1. הניתוח האסטרטגי הראשון ייעזר בשלוש שאלות:

“איפה אנחנו היום?” “להיכן אנחנו רוצים להגיע?” ו- “איך עושים זאת?”.

 

התשובה לשאלה הראשונה אינה טריוויאלית כפי שנדמה, אולם אין בכוונתי לעסוק בה.

אז להיכן אנחנו רוצים להגיע? אני אפשיט את התשובה מכל הגינונים הפוליטיים, ישנן שתי תשובות אפשריות: 1. השגת ביטחון אישי ומדיני מוחלט. ו- 2. חיים בשלום ובנורמליזציה עם שכנינו. ברור כי התשובה השנייה מכילה את הראשונה. לכאורה ניתן להסתפק בתשובה הראשונה. רק כדי שיהיה ברור, אם נסתפק בתשובה הראשונה, אזי ניתן יהיה לומר שישראל איננה שוחרת שלום! ואם במצב עימות, ישראל איננה שוחרת שלום, אזי ישראל הינה מדינה המחרחרת מלחמה. אני מניח שלא לזאת הכוונה. עם ישראל הופך לקיפוד כשמתקיפים אותו. אנחנו עכשיו בשלב הקיפוד, אבל בפנים אנחנו רוצים שלום לא רק ביטחון, מסיבה זאת אני מרשה לעצמי להשיב, בשם עם ישראל, על השאלה “להיכן אנחנו רוצים להגיע?” בתשובה “לחיים בשלום ובנורמליזציה עם שכנינו”.

2. הניתוח האסטרטגי השני נשען על הטיעון כי בכל עימות, בהתייחס לפעולות אפשריות של הצד השני, ישנם שני מרכיבים: יכולת ומוטיבציה. תחת יכולת ניתן למצוא את: נשק, אימון, מודיעין, בריתות אסטרטגיות, דרכי תנועה ומסתור וכו’. תחת מוטיבציה (לפעולה או להימנעות מפעולה) ניתן למצוא את: אינטרס, רצון, אמונה, מורל, לוחמה פסיכולוגית, הרתעה וכו’. מרבים אצלנו להתמקד ביכולת. זה חשוב מאד, ללא ספק, אבל באופן מפתיע משני ביחס למוטיבציה.

מנהלים ומפקדים מתעסקים ביכולת, בעוד שמנהיגים מתעסקים במוטיבציה. במילים אחרות, מי שמתרכז בעיקר, מתמקד במוטיבציה.

שתי דוגמאות קטנות: כנראה שלעיראק היתה היכולת לשלוח סקאדים עם ראשי נפץ כימיים בזמן מלחמת המפרץ. הם לא עשו כן כי היתה להם מוטיבציה להימנע מכך. בעוד מספר שנים יהיו לאירן טילים עם ראש נפץ אטומי. תהיה להם היכולת להשמיד את ישראל. ההתמודדות איתם תתמקד בתחום המוטיבציה.

הסיבות לעימות הנוכחי

הסיבה למצב שבו אנו נמצאים נעוצה בכך ששני הצדדים שוגים באשליות בקשר לצד השני מחד, ואינם מודעים לתפיסת עולמו מאידך. כדי להבין מה קורה, למה, ואיך אפשר לצאת מהמצב חייבים לחשוב כמו הצד השני. לאו דווקא באמפטיה אלא כדי לקבל תמונה רחבה יותר.

 הצד הישראלי אינו מודע לעומק ההשפלה העוברת על העם הפלשתינאי. הכבוד הוא בין הדברים החשובים ביותר בתרבות הערבית, ואנחנו רומסים אותו עד עפר.

להמחשה, הבה נדמיין את ארץ ישראל תחת שלטון פלשתינאי. נסיעה בין ירושלים לת”א מתעכבת כחמש שעות במחסום. השוטר הפלשתינאי מוריד אותנו מהאוטו, סוטר לנו ויורק עלינו. מורה לנו לפרוק את הרכב מהציוד הרב שעליו, ואז לוקח מאתנו את תעודות הזהות ומצווה עלינו לחזור לירושלים. הילדים שלנו עומדים ומסתכלים עלינו. בלילה פורץ כוח 17 אל ביתנו, מחפש משהו ותוך כדי כך מחריב את הבית. בסוף לוקח את אחד מבני המשפחה למעצר. הילדים מבועתים. בבוקר אנחנו שומעים שדחפורים של הרשות גילחו (“חישוף” קוראים לזה) את מטע האפרסקים של החברים שלנו במושב. הפלשתינאים טענו שזרקו עליהם משם אבנים. במהלך החישוף הטנק הפלשתינאי ששמר על הדחפור פתח באש על “דמויות חשודות” והרג שניים מחברי המושב. הילדים יתומים.

בנוסף, הפלשתינאים חשו תסכול עמוק ומתמשך מחוסר ההתקדמות והסחבת בתהליך אוסלו. הם ראו את התהליך כפרק זמן נתון (חמש שנים) שבסופו יש להם מדינה ריבונית פחות או יותר בשטחי 67.

יהיו ישראלים שיאמרו שזה לא מעניין אותם מה הצד השני מרגיש, ועד כמה הוא מושפל. המשמעות של דרך חשיבה כזו היא התמקדות ביכולת והזנחת המוטיבציה. הזנחת המוטיבציה כמרכיב מרכזי בסכסוך היא קודם כל בעיה שלנו. במילים אחרות, לחימה בטרור תוך התמקדות ביכולת היא האמצעי למנוע את התפשטותו. על מנת לעקור אותו יש להשתמש במוטיבציה. אם נזלזל בגורמי המוטיבציה של הצד השני, נבטיח לעצמנו טרור לעוד שנים רבות. לראיה, הקלות בה הם מגייסים מתאבדים.

הצד הפלשתינאי שוגה באשליה אחרת לגמרי, ושמה זכות השיבה. הפלשתינאים לא ויתרו אף פעם על זכות השיבה, גם אם מבחינה טקטית הם מסתירים עובדה זו. בעיקר מדובר במחשבה של האדם הפשוט, כולל מחנות הפליטים בחו”ל, שזכות השיבה תתקיים בסופו של דבר, שלא לומר שמדינת ישראל תושמד לחלוטין, בהשראת התקופה הצלבנית.

האדם הפלשתינאי מהרחוב לא מודע לכך שהרוב המכריע של הישראלים רואים בזכות השיבה איום קיומי על מדינת ישראל, והם אף יצאו למלחמה על כך. כלומר אין דרך של שלום למימוש זכות השיבה.

יתרה מכך, הפלשתינאים אינם יכולים לנצח את ישראל במלחמה. מעבר לכך שישראל חזקה בהרבה מהרשות הפלשתינאית, גם אם ישראל תפסיד הפלשתינאים עדיין לא ינצחו. אם ישראל תנוצח, היא תשתמש בנשק גרעיני ואז אף אחד לא יוכל לחיות בארץ. המשמעות היא שהפלשתינאים יפסידו בכל מקרה. או שיפסידו, או שיכבשו סלע באמצע המדבר. וזה ההבדל הקטן בינינו לבין הצלבנים. קוראים לזה lose-lose-situation. את הנקודה הזאת בדיוק הבין סאדאת במלחמת יום הכיפורים, וזאת הסיבה שבחר בדרך השלום.

כלומר, זכות השיבה לא תתקיים בשום מקרה ובשום תנאי.

דבר נוסף: רוב הישראלים, רואים את ישראל כמדינה רודפת שלום, הם גם בטוחים שהערבים יודעים זאת בברור, למרות שמטעמי תעמולה הם מציגים זאת אחרת. מאידך, מנקודת מבטם של הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט, ישראל הינה מדינה מחרחרת מלחמה ורק אימת הקהילה הבינ”ל עוצרת אותה.

שוב, פרוש מוטעה לחלוטין של איך שהצד השני חושב.

תהליך אוסלו – מה השתבש?

1. מו”מ – משא ומתן מתנהל על אינטרסים. ישראל נכנסה למו”מ עם הפלשתינאים עם אנטרס עיקרי של ביטחון, ומשני של נורמליזציה. הפלשתינאים נכנסו עם אינטרס עיקרי של מדינה עצמאית שבירתה ירושלים, ומשני של עליה ברמת החיים. מרגע שהתחיל המו”מ, ישראל כמעט והשיגה את מטרותיה האסטרטגיות: למעט מקרים בודדים, הביטחון האישי (ובודאי שהביטחון המדיני) היה משביע רצון, וכמו כן התחילה נורמליזציה עם הפלשתינאים ועם רוב העולם הערבי. באותו זמן, הפלשתינאים היו רחוקים מאד מהמטרות האסטרטגיות שלהם: סחבת בנושא המדינה ובעיקר בנושא ירושלים, ופער הולך וגדל ברמת החיים בינם לבין ישראל. נוצר כאן חוסר איזון חריף באינטרסים. הדבר גרם אצל הפלשתינאים לתסכול עמוק. מכאן הדרך לאלימות קצרה: אם יש צד מרוויח וצד מפסיד, אזי הצד המפסיד ישאף לפגוע באינטרס הראשי של הצד המרוויח בכדי שיפסיד גם הוא.

2. אמון –  אוסלו דיבר על התקדמות בפשרות תוך כדי בניית אמון. זה עבד טוב בהתחלה, אבל התמסמס בהמשך. היה מדובר בתהליך ארוך ומורכב, ושני הצדדים חיפשו איך להרוויח עוד קצת בקצוות, ובכך הפרו במידה זו או אחרת את ההסכמים המפורשים.

באשר לברק, הוא אמנם הציע הרבה, אבל הוא גם ביקש לדחות את הנסיגה השלישית, ומאחר והמו”מ התפוצץ הנסיגה הזאת לא קוימה עד היום. הישראלים רואים את ברק כמי שהציע הרים וגבעות, והפלשתינאים רואים אותו כמי שלא החזיר להם מילימטר, אפילו נתניהו החזיר יותר.

3. כבוד –  הפלשתינאים ראו ורואים את עצמם כצד שווה בכל מו”מ שהיה או יהיה עם ישראל. הסיטואציה בשטח הופכת אותם לנחותים. ישראל היא זאת “הנותנת”. ישנו כאן אי שוויון בוטה בינינו לבין הפלשתינאים, המובנה בעצם המצב. כל עוד ישראל תתאמץ לגשר על אי השוויון הזה, ותדבר עם הפלשתינאים בגובה העיניים המו”מ יתקדם. אם היהירות הישראלית תרים ראש, המו”מ יתקע. הפלשתינאים לא רוצים “שיתנו להם”. הם רוצים “לקחת לבד” כי “זה מגיע להם”.

 בהקשר לנושא הכבוד:

לישראלי המצוי יש מין תכונה מעצבנת – לא לצאת פראייר. הישראלי מוכן להפסיד הרבה ורק שלא “יצא פראייר”. כך גם במצב הנוכחי. אנחנו לא רוצים לתת פרס לטרור ולכן לא נזוז מילימטר לקראת. אין לי כל סימפטיה או רצון לעזור למי שהורגים בנו, ובודאי שאני לא חושב שמגיע להם משהו. אני פשוט חושב שאם נכביד אנחנו את ידנו עליהם בתמורה אנחנו נפגע בעצמנו. יותר מכך, צריך לפעמים לדעת לא רק לוותר אלא גם להפסיד (!) ע”מ לקדם את האינטרסים שלך. זה נוגד את הרגש בצורה מוחלטת, אבל זה מסתדר טוב עם ההגיון. לדוגמא, אם היינו משמידים את הארמייה השלישית ביום כיפור, היינו אולי מקבלים תחושה של ניצחון במלחמה, אבל לא היה שלום עם מצרים.

נובע מכך, כי ערפאת לא יכול לעבור למו”מ מדיני ללא אש מבלי להציג בפני עמו הישג כלשהו. כולנו יודעים זאת, אבל לא מוכנים לתת קצת כי: “הוא גם דחה את הצעת ברק הנדיבה, גם פתח עלינו באש, וגם רוצה פרס”. זהו טיעון צודק אך הוא לא מקדם אותנו לשום מקום, להפך, הוא פועל נגד האינטרסים שלנו.

הפתרון

הפתרון מורכב משני אלמנטים הקשורים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה –

אלמנט אחד הוא החלק הקשור ליכולת –  “הפתרון הטכני”, והאלמנט השני קשור למוטיבציה.

הפתרון הטכני:

ישנם רק שני פתרונות אפשריים: סיפוח שטחי הגדה והרצועה וגרוש הפלשתינאים משטחים אלו, או פשרה טריטוריאלית כלשהי.

פתרון של סיפוח וגרוש אינו ריאלי לא רק בגלל שזה נוגד את האסטרטגיה שלנו, ולא רק בגלל שזה לא הומאני (בלשון המעטה), אפילו לא רק בגלל שנשלם על כך מחיר בינ”ל כבד מאד. סיפוח וגרוש אינם ריאליים כי יותר מחצי העם מתנגד לזה. לא ניתן לבצע מהלך קיצוני כמו גרוש של אוכלוסייה גדולה ללא תמיכה של הרוב המכריע של העם. רוב כזה אין וגם לא יהיה. הפתרון הטכני אם כן, הנו פשרה טריטוריאלית כלשהי, כי כבר ראינו בעבר שלכך יש רוב גדול מאד בעם.

פתרון של פשרה חייב להיות החזרת 100% מהשטחים. ע”מ שהפלשתינאים ישנו את האסטרטגיה שלהם, הם חייבים לקבל 100%. פחות מזה פשוט לא יעבוד. בנוסף, המקסימום שהישראלים מוכנים לתת זה 100% מהשטחים, אפילו לא מילימטר יותר. הפשרה נמצאת בתפר. אם לא ניתן 100%, תישאר לפלשתינאים מוטיבציה להמשיך ולהשיג את השטח. ראה תקדים חיזבאללה.

ואיך מבטיחים שאחרי שהם יקבלו 100% הם לא ירצו את השאר? כל עם ישראל, ויחד איתו כל העולם יראו בכך סוף פסוק. שום טיעון רשמי של מדינת פלשתין לא יתקבל ברצינות.

המשמעות של החזרת 100% אינה בהכרח נסיגה לגבול המדויק. אני מניח שלפנות את אריאל או את שכונת גילה זה לא ריאלי. כאן המקום ליצירתיות בחילופי שטחים.

פתרון הנסיגה ילווה בפינוי מאסיבי של מתנחלים. כסף יכול להמתיק במעט את המעבר הקשה. במילים אחרות, הכסף ייתן להם מוטיבציה לעזוב.

כמובן שאי אפשר בלי ירושלים. שוב, בל נשלה את עצמנו, לא יהיה שלום עם הפלשתינאים מבלי שירושלים המזרחית תהיה בירת מדינת פלשתין, כאשר הר הבית, כמובן, בידיהם. ברור גם, באותה המידה, שלפחות הרובע היהודי והכותל יישארו בידנו.

עד כאן הפתרון הטכני. הפתרון המלא כולל גם מרכיב חשוב שהוא כאמור חלק בלתי נפרד מהפתרון ומהווה הבדל מהותי בין נסיגה חד צדדית לפתרון אמיתי. המרכיב הזה הוא התקפה תקשורתית חסרת תקדים, כלומר עיסוק במוטיבציה.

נתחיל עם הצד הפלשתינאי:

יש לנו מסרים שאנחנו רוצים להעביר לעם הפלשתינאי הנמצא בשטחים ובמחנות הפליטים במדינות ערב מעל לראשם של מנהיגיו. על ראש הממשלה לנאום נאום המיועד לעם הפלשתינאי שיכלול את הדברים שכתבתי לגבי האשליות של הפלשתינאים בנוגע לזכות השיבה, השמדת ישראל והפגיעה באינטרסים הפלשתינים כתוצאה מהמשך הלחימה בישראל.

הנאום ישודר בכל הערוצים שוב ושוב מספר פעמים ביום במשך ימים רבים. אם חוזרים על נאום כזה מספר רב של פעמים הוא יכול להוביל לשינוי אסטרטגיה בצד השני.

דברים נוספים שניתן וראוי לעשות: יש לטפל בהסתה בכלי התקשורת הפלשתינאים. כדי למנוע פיגועים אצלנו, חשוב יותר למנוע הסתה בתקשורת שלהם, מאשר שהם יעצרו את ראשי הטרור בחמאס ובג’יהאד.

בצד הישראלי:

שוב, צריך נאום לאומה של ראש הממשלה. באותו עיקרון ובאותה התדירות, על ראש הממשלה לפתוח בתיאור המצב מזווית הראיה הפלשתינאית ע”מ להסביר מה מקור ודלק הסכסוך הנוכחי, אבל מיד יש לשנות כיוון ולדבר על הפתרון ועל מחירו. עלינו לסגת מהשטחים, ומדובר בהורדת ישובים. הדבר יהיה כואב מאד אבל אין ברירה.

על ראש הממשלה לגלות סימפטיה ואמפטיה למתנחלים, אך להדגיש את הצורך בפינוי יישוביהם. עליו להבהיר כי מדינת ישראל תפנה אותם לא כי היא רוצה, אלא כי אין ברירה. יגדיל ראש הממשלה לעשות אם יצליח לשלב מתנחלים בקבוצת העבודה שתגדיר ותבקר את תהליך הפינוי מהשטחים.

 צריך להתחיל מיד בנסיגה. לדוגמא: מרצועת עזה (עיקרון של שבוע שקט, ואז נסיגה. אם אין שקט, אז נסיגה תוך כדי התקפה). לחילופין, השלמת הפעימה השלישית: מיד, חד צדדית וללא תנאים. בניית אמון! רק כך יש סיכוי שהאלימות תרד. נכון שאנחנו יותר חזקים, אבל דווקא למי שיותר חזק, יותר קל לוותר.

אני לא חושב שאם נלך לקראת הפלשתינאים, ונתחיל לסגת, האלימות תעלם. אני גם לא מציע נסיגה חד צדדית או אפילו הפסקת אש. אני מציע פתרון שיוריד את המוטיבציה בצד בשני לתקוף אותנו. הטיפול כאן הוא במוטיבציה ולא באופן תכליתי באלימות. הדבר אינו סותר המשך תגובה שלנו לאלימות אם תמשיך.

הפתרון הזה נכון, לדעתי, לשני הצדדים. ואני מציע אותו כי אני חושב שהוא טוב לנו.

ולסיום,

הפלשתינאים אומרים כבר הרבה זמן שישראל אולי טוענת שהיא רוצה שלום, אבל איננה מוכנה לשלם את המחיר הכרוך בכך. מה המחיר כבר ציינתי, ושלא יהיו לנו אשליות, לא יהיה מחיר אחר. כפי שציינתי בהתחלה, השאלה היא האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה.

כי אם ישראל רוצה שלום, אבל אינה מוכנה לשלם את המחיר, אזי ישראל אינה רוצה שלום. נקודה.