"יחד ננצח" אבל את מי?

(פורסם לראשונה בפייסבוק בתאריך 18.01.2024 - כשלושה חודשים אחרי השבעה באוקטובר)

​

"יחד ננצח"

איזה ביטוי שחוק ומסולף.

את זה שאין "יחד" כבר כולנו מבינים. אז נכון, יש מאמצים של העם להפגין אחדות. בעיקר עבור החיילים שעדיין נלחמים בתוך רצועת עזה. אבל מהצד השני, יש את הממשלה שעושה כמיטב יכולתה לסכסך, להפריד, להסית ולפגוע בעם ובמדינה. תסתכלו מה קורה בקבינטים. קשה להאמין.

אבל עזבו. לא על החלק הזה של הביטוי אני רוצה לכתוב. ובכלל, כותבים עליו כל הזמן. אני רוצה לכתוב על החלק השני. אני רוצה לאתגר את ה"ננצח".
או, במילים אחרות: אני חושב שהרבה יותר כדאי לנו להפסיד. ומיד גם אסביר למה.

אז אם אתם חושבים שאנחנו חייבים לנצח, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא כבר עכשיו.

אבל אם אתם רוצים לשמוע גישה אחרת, כדאי לכם להמשיך, כי למרות הנושא, המאמר הזה הוא על תקווה.

וכרגיל אצלי, אני מבטיח שני דברים: הראשון הוא שהמאמר לא יהיה קצר. והשני שתקראו משהו שעוד לא חשבתם עליו.

אתם עוד פה?

 

יאללה, בואו נשנה נושא ונשאל שאלה אחרת לגמרי:

"מה היה קורה לדעתכם, אם היינו משמידים את הארמיה השלישית ביום כיפור?"

האם היינו מסיימים את המלחמה בתחושת ניצחון? אני בספק. הרי כבר ניצחנו. בסיום מלחמת יום כיפור צה"ל היה 40 ק"מ מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר, כשהארמיה השלישית מכותרת. לא היתה לסוריה ולמצרים דרך לעצור אותנו. מבינה צבאית נטו, מדובר בניצחון מוחץ.

אז למה בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם, יום כיפור נזכרת כמלחמה שהפסדנו בה? התשובה קשורה לדרך שבה המלחמה התחילה, ולמחיר הכבד ששילמנו. ולכן, גם אם היינו משמידים את הארמיה השלישית, שום דבר מהסיבות לתחושת הכישלון לא היו משתנות. עדיין היינו חווים את המלחמה כהפסד.

אבל במקרה כזה, סביר להניח שגם מצרים היתה חווה את המלחמה כהפסד, ואז כנראה לא היה שלום עם מצרים.

אז עכשיו, במקום לשאול: "האם היה נכון להשמיד את הארמיה השלישית", בואו נשאל: "האם היה כדאי להיכנע לתחושת הנקם שלנו, לניסיון לאחות את האגו הפגוע, כל זאת על חשבון שלום עם מצרים?" האם להעדיף אגו פגוע על תקווה?

כן, עד כמה שזה נשמע תלוש, זה עד כדי כך פשוט.
מה גולדה עשתה? היא ויתרה על ניצחון מוחץ (השמדת הארמיה) והתרכזה במשהו שהיה חשוב לה, ושידעה שהמצרים יכולים לוותר עליו – השבת השבויים.

השטחים שבהם שהו באותו הזמן הארמיות השנייה והשלישית, מעולם לא חזרו לידי ישראל. אבל השבויים חזרו. ואחרי 4 שנים הגיע גם השלום. כמעט 50 שנים עברו מאז, והשלום עדיין קיים. עם כל הביקורת, גולדה בחרה בתקווה.

 

אני מניח שכרגע יש לכם מושג לכיוון אליו אני חותר. אז בואו נקפוץ 50 שנה קדימה ונראה מה קורה בעזה. להלן התקציר: הארמיה השלישית מכותרת, ויש לנו שבויים בקהיר. הרחק מהישג ידינו. אז מה עושים? משמידים את הארמיה? או שאולי כדאי להתרכז במה שחשוב?

תראו, אני חושב שהיה צריך להיכנס לעזה. וכן, גם להיכנס בעזה. אני לא איזה יפה נפש תימהוני. ולא, אין בי תחושת נקם. רק הבנה כואבת מאד, שאם נבליג, או לא נפעל בכוח רב על מה שהחמאס עשה, אז זה יקרה פעם נוספת. זה המזרח התיכון.

אבל את זה כבר עשינו. עכשיו מה?

האם להמשיך בכל הכוח עד שהארמיה השלישית תשכב מדממת לרגלינו? או שננצל את המצב לטובתנו?

וכן, אני יודע מה אתם אומרים. אחלה טיעונים, אבל בחוץ יש מלחמה. מה אתה מציע?

אז מיד אציע. אבל לפני, אני רוצה לדון בעוד שתי נקודות חשובות.

 

לנקודה הראשונה נקרא "המתפכחים".

תראו, זה בסדר להפיק לקחים, וגם לשנות תפיסות בעקבות זעזוע כמו זה שעברנו. זה אפילו טבעי.

אבל בואו. מה יש פה להתפכח? ממה אתם "מתפכחים"? תמיד היו הרבה מאד ערבים שרוצים לזרוק אותנו לים, ומצד שני גם הרבה מאד ערבים שרוצים לחיות איתנו בשלום. זה רק שאלה של כמה בכל קבוצה, כי המינונים משתנים. ובדרך כלל, בהתאם להתנהגות שלנו. אפשר לומר שבעקבות ממשלת הבלהות שיש לנו עלו המינונים של הערבים שרוצים לזרוק אותנו לים. האמת? נראה לי אפילו טבעי. אבל עם זאת, לא נראה לי מהותי. יש הרבה מאד ערבים, ולכן יש הרבה מאד בכל אחת משתי הקטגוריות.

עובדה שלא היה אירוע אחד. אחד! מערביי ישראל. אני יודע מה תגידו: "הם מפחדים". יכול להיות. אני חושב שהרוב המוחץ מהם גם סולד מהחמאס, וגם רוצה לחיות איתנו יחד במדינת ישראל. זאת הסיבה העיקרית. אז ממה אנחנו "מתפכחים"?

תראו, כדי למנוע מישהו מלתקוף אותנו צריך גם הרתעה וגם תקווה. מה יותר חשוב? לתושבי עזה, עם ובלי החמאס, לא היתה תקווה. אז נשארנו עם התפיסה שהחמאס מורתע. זה עבד נהדר.
ראינו בשומר חומות שיש חלק (קטן מאד!) מערביי ישראל שרוצים ברעתנו. הם לא היו מורתעים. אז למה אף אחד מערביי ישראל לא פעל נגדנו עכשיו?
זאת לא היתה הרתעה. זה היה החשש מדבר אחר. החשש משבירת התקווה. זאת הסיבה שערביי ישראל שותקים. ואל תקלו בכך ראש.
(עוד על ה"מתפכחים" במאמר הבא על התפלגות עמדות בעימות כרוני).

 

בשבעה באוקטובר התגלתה לנו עוד אמת מצערת. אמת שכואבת לי במיוחד: התיישבות אינה תורמת לביטחון המדינה, אלא להיפך, פוגעת בו.

כן, כן, קראתם נכון. ההתיישבות פוגעת בביטחון המדינה.

אתם בטח משפשפים את עיניכם ולא מאמינים שכתבתי את זה. ואז אומרים לעצמכם משהו כמו: "אהה שמאלני". אבל אני לא מתכוון להתנחלויות ביהודה ושומרון. אלא לבארי, רעים, שדרות ואופקים. ויחד איתם מנרה, מטולה, דובב וקריית שמונה.

וכן, כתוצר של התנועה הקיבוצית, כואב לי לכתוב את זה. אבל זאת האמת.

קחו רגע אוויר, שתו מים, ולשנייה תורידו את ההתנגדות האוטומטית. תסתכלו על העובדות הפשוטות: אם עוטף עזה היה מרוחק 10 ק"מ מהרצועה, ובמקום הישובים היו מוצבים של הצבא, ומכשולי נ"ט (דמיינו את רמת הגולן), עדיין היינו חוטפים מכה אבל הרבה פחות חזקה. ובגבול הצפון בכלל לא הייתה בעיה.

כולנו גדלנו על חומה ומגדל. אבל המציאות השתנתה מימי המנדט. וגם תפיסת הביטחון של בן גוריון על העברת הלחימה לשטח האויב מתאימה למלחמה נגד מדינות, לא נגד ארגוני טרור. הנה, אנחנו עושים את זה בעזה, אבל רק אחרי שחטפנו מכה כואבת כל כך. ואם לא היה השבעה באוקטובר, אי אפשר היה לעשות את מה שאנחנו עושים.

עזבו רגע את הדעה הפוליטית שלכם. כדי להגן על ההתיישבות ביהודה ושומרון, צה"ל מחזיק שם 50 גדודים. חמישים! סיוט. אם לא היו שם ישובים, אפשר היה להסתפק בהרבה פחות, ולהעניק יותר ביטחון. איתמר לא עוזרת להגן על כפר סבא. היא רק מפריעה.

זה לגיטימי לתמוך בקיומה של איתמר, אם זאת הדעה הפוליטית שלכם. אבל אל תגידו שזה מוסיף לביטחון. זה בדיוק להיפך.

אתם יודעים מה היה קורה אם גוש קטיף עדיין היה במקומו?

הוא היה מושמד לגמרי. כולל כל מוצבי צה"ל ששומרים עליו. וכן, אני יודע, אתם מספרים לעצמכם שאם גוש קטיף היה קיים, מתקפת החמאס לא היתה בכלל מתקיימת, או שהייתה נהדפת מיד. זה בסדר. גם אני מרמה את עצמי מדי פעם. זה גורם לי להרגיש טוב יותר. אבל לצערי זה לא משפיע על המציאות.

 

ועכשיו בואו נחזור לנושא המאמר. זוכרים מהו? מאתגרים את "לנצח".

תראו, זה לא שאני רוצה להפסיד. אני אומר דבר מאד פשוט: שום דבר שיקרה לא ישנה את מה שקרה בשבעה באוקטובר. ולא משנה איך תיגמר המלחמה, בכל מקרה כבר הפסדנו. אז אם כבר הפסדנו, בואו לפחות ננצל את זה. בואו נפיק מכך תועלת.

 

אז מה עושים?

פועלים על פי מודל יום כיפור: ראשית, מבחינה צבאית, להגיע למצב שלא ישראל נמצאת בסכנה קיומית אלא הצד השני, ואז אפשר לעצור. בשלב זה צריך לתת לצד השני משהו נוסף כך שירגיש שניצח. כמנצח, הוא יכול להרשות לעצמו להיות נדיב, ואז הוא יוכל לתת לנו את מה שאנחנו רוצים.

 

בואו נפרוט את זה לתכלס, ונתחיל ברצועת עזה:

האם זה משנה אם נהרוג 10,000 מחבלי חמאס או 20,000? האם זה משנה אם נשמיד 50% מהמנהרות או 70%? האם זה משנה אם נשטח 40% מהבתים בעזה או 60%? בואו. אין הבדל. עד עתה גרמנו נזק עצום לעזה. כולם הבחינו בכך. עוד מאותו הדבר כבר לא ישנה. כפי שכתבתי מקודם: הארמיה השלישית כבר מכותרת.

כלומר, התנאי של "לא ישראל בסכנה קיומית אלא הצד השני" כבר מתקיים. אפשר לעצור בנקודה הזאת, ולשאול מה אנחנו רוצים, ומה החמאס רוצה.

נתחיל עם מה שאנחנו רוצים. יש לנו שלוש מטרות עיקריות:

1. להחזיר

2. אותם

3. הביתה!

במצב שאליו הגענו, כשהארמיה השלישית כבר מכותרת, זה לא הדבר הכי חשוב, אלא הדבר היחידי שחשוב.

הכרעת החמאס, חיסול ההנהגה שלו, הכול שולי. את הכול אפשר להשיג מאוחר יותר. ומכיוון שכבר הפסדנו, יש גם בונוס שמיד אפרט, אבל קודם בואו נראה מה החמאס רוצה:

במצב הנוכחי החמאס רוצה שני דברים: הראשון הוא להישאר כתנועה שיש לה יכולת השפעה (הוא גם ירצה לשלוט בעזה, אבל את זה הוא כבר מבין שלא יקבל), והדבר השני זה שההנהגה שלו רוצים להישאר בחיים.

אנחנו יכולים לתת להם את זה. אפילו די בקלות.

תראו, אני מניח שנצטרך לחסל בעתיד את כל הנהגת החמאס. זאת לא נקמה. זאת אמירה. אי אפשר לחטוף אזרחים ישראלים ללא תגובה. אחרת כולם יעשו את זה. אי אפשר יהיה לנסוע לחו"ל. אבל שום דבר לא בוער. אפשר לחסל אותם גם עוד שנתיים ויותר. זה עדיין יגרום לאותו האפקט. אבל זה יהיה בעתיד. כרגע, אולי לא "נמוטט את החמאס" אבל נחזיר את החטופים הביתה.

אוקיי. אז להחזיר את החטופים הביתה זה מובן מאליו, אתם אומרים. השאלה היא איפה "השלום עם מצרים" שהגיע אחרי יום כיפור. כלומר, אם אנחנו משחררים, ומודים שהפסדנו, אנחנו רוצים תמורה משמעותית. איפה הבונוס? אז מיד אני ניגש לזה, אבל לפני זה בואו נדבר על הצפון.

 

בצפון המצב הרבה יותר פשוט. כל שאנחנו רוצים זה להרחיק את החיזבאללה כתשעה ק"מ מהגבול – גם מחוץ לטווח הנ"ט, וגם מניעת פלישה כמו שהייתה בשבעה באוקטובר.

החיזבאללה מצד שני רוצה להרגיש שניצח. אם הלחימה בעזה תיפסק, הוא יכריז שזה בזכותו. ואז רק נשאר לתת לו משהו כמו חוות שבעה, כדי שיוכל להציג לעמו ניצחון מוחץ. במצב כזה, הוא יכול להרשות לעצמו להיות נדיב, ולומר שהוא החליט לקיים את החלטת האו"ם 1701, ואנחנו נקבל את מה שאנחנו רוצים. שוב, אנחנו כבר הפסדנו במלחמה הזאת. אז בואו נתעקש על מה שחשוב!

 

ועכשיו לבונוס. למה שבאמת אפשר להרוויח מהאסון הנורא:

תזכרו: המאמר הזה הוא על תקווה. אז נכון, חטפנו מכה קשה. אבל השבעה באוקטובר כבר קרה. שום דבר ממה שנעשה לא ישיב את הגלגל לאחור. ואני אכתוב את זה פעם נוספת (או עשירית), כי אנשים נוטים לדלג על החלק הזה: שום דבר שיקרה או שנעשה לא יצליח למחוק את המכה הנוראית שחטפנו. השאלה היא אם מנקודה זאת אנחנו רוצים לבחור בהמשך ההרג והאפילה, או בתקווה.

אז מה עושים? שני דברים.

ראשית והכי חשוב: השלום.

נכון, החמאס רוצה משטר איסלמי בכל העולם. לא ממש אכפת לו מפלסטין או מהפלסטינאים, אבל במעשיו הוא העלה את הסוגייה הפלסטינית לסדר היום. בואו ננצל את זה. בואו נעשה שלום.

כן, אותה מילה שקצת עברה מן העולם. בואו נחזיר אותה.

שלום הוא המנגנון המוצלח ביותר ליצירת ביטחון. ואל תקשיבו לכל "המתפכחים". מצדי, שיתפכחו חזרה. שלום מאפשר ליישב ולחיות על הגבול. כשיש שלום, אפשר לפרז מנשק את הצד השני של הגבול. איך אני יודע? כי עשינו את זה.

מצרים היתה אויב חזק ואכזר. לכתוב את זה היום זה קצת מצחיק, כי כבר עשרות שנים שיש לנו שלום איתם. אבל זה לא היה תמיד.

אם יש שלום, אז מנרה תישאר שלמה. גם בארי. וגם כפר סבא. על איתמר יכול להיות שנאלץ לוותר. ואולי יחד איתה ניפטר מכל השבתאי-צביים שמאכלסים אותה, עם גרורות לכנסת ולממשלה.

אני מבין שכרגע כולם חווים את הכאב של השבעה באוקטובר, וגם את חוסר האמון בפלסטינאים. זה מובן. אבל אם ניתן לתחושה שלנו לעוור אותנו, למנוע מאיתנו תקווה, אז בשביל מה אנחנו חיים? בשביל מה החיילים שלנו נלחמים?

(את איך תכלס עושים את השלום – את זה אני מפרט במאמר הפדרציה).

 

והדבר השני הוא שינויים פנימיים.

מכה כזאת, מחדל כזה, דורש שינוי.

ואני לא מדבר רק על להעיף את הממשלה הגרועה ביותר שהייתה לנו מאז ומעולם. אני מדבר על להעיף את כל חברי הכנסת ולהתחיל מחדש.

ובפרק החדש, לגעת בכל הנקודות הדורשות שינוי. ולא משנה עד כמה הן כואבות:

הפרדת הדת מהמדינה - שקודם כל תיטיב עם הדת. אח"כ כולנו נרוויח.

מספיק עם כיפופי הידיים בין הכנסת לבית המשפט. ייסוד חוקה.

ביטול חוק הלאום והקנייה של זכויות שוות לכל האזרחים. וגם חובות שוות. כולל חובת שירות בצה"ל או בשירות לאומי כלשהו לכל החרדים ולכל הערבים. כולם.

שילוב נשים בהנהגה. ראינו שהן יכולות להיות לוחמות מעולות. הגיע הזמן שנתקדם, לא?

הגיע הזמן שבהנהגת המדינה יהיה פחות אגו וקצת יותר הקשבה, חשיבה שלוקחת בחשבון כמה מרכיבים, ולא רק "יאללה מכות" והכנעה. בקיצור, תקווה.

יש כל הרבה דברים טובים שאפשר לעשות. בוא לא נצלול עם השבעה באוקטובר לתוך התהום. בואו נצא מהבור מחוזקים.