לזכרו של שמעון פרס

פורסם לראשונה בפייסבוק בתאריך 2.10.2016)

​

לזכרו של שמעון פרס, ולכבוד השנה החדשה.

​

קראתי במהלך סוף השבוע תלי תלים של מילים על שמעון פרס.
הכל נכון וחשוב, אבל מאחר והיה מהאדם היקר הזה כל כך הרבה,
אנחנו איפשהו הולכים לאיבוד.

​

אז כדי שיהיה לנו קל, וכדי שנזכור את העיקר מהאיש הענק הזה,
אני מעוניין להיות קצת פחות מכובס, וקצת יותר מכוון.
אציין “רק” שלושה דברים.

רק שלושה, מתוך התרומה הענקית שלו למדינה.
“רק” שלוש פעמים בהם הוא הציל את המדינה, פשוט כך.
ובכך, למעט אולי בן גוריון, לא היה אפילו אחד, שהתקרב לתרומתו.

​

הפעם הראשונה שפרס הציל את המדינה הייתה במלחמת יום כיפור.
פרס עצר את הארמיה השלישית בסיני, ואת הכוחות הסורים בדרום רמת הגולן.
היהירות הישראלית התבדחה שהמצרים והסורים עצרו כי הם לא האמינו שהם יצליחו כל כך,
ולכן נגמרו להם התוכניות.
אז חלק מזה נכון. הם באמת עצרו מרצונם, ובאמת לפי התוכנית שלהם.
אבל הייתה לכך סיבה. סיבה טובה.
ואף אחד בארץ לא מדבר על הסיבה הזאת, מטעמים מובנים.
הסיבה שהם עצרו היא שפרס בנה בדימונה מפעל טקסטיל.
גם המצרים וגם הסורים פחדו מה”בדים” שיוצרו במפעל הזה,
ולכן החליטו שהם מנצחים “רק קצת” ואז עוצרים. סתם שתדעו.

​

הפעם השנייה הייתה בשנת 1985. עצירת האינפלציה.
בעצם עצירת האינפלציה הייתה החלק הקטן.
פרס הציל את המדינה מפשיטת רגל.
וכל מי שזוכר את מה שהיה כאן לפני,
לא יכול שלא להודות כל יום על מה שפרס עשה.

​

הפעם השלישית היא אוסלו.
וכאן אני מניח שאני מציג עמדה לא פופולרית במיוחד.
יותר מכך, אני יכול לחוש את האכזבה והבוז שלכם הקוראים.
לא כולם, אבל חלק משמעותי.
עיצרו רגע. תשאירו רגע את חוסר האמון ואת המסנן הפוליטי שאתם תמיד מרכיבים, בצד.

תמשיכו בבקשה לקרוא. גם אם אתם חושבים אחרת – שזה בסדר גמור.
אני מתכוון לתאר את אוסלו אחרת ממה שאתם רגילים לו.
תחזיקו רגע מעמד, תורידו שנייה את ההגנות ותהיו מוכנים להקשיב.

אני מעריך שרוב הקוראים חושבים שאוסלו היה אסון.
אני לא מסכים, אבל אתם יודעים מה… בסדר. אני זורם אתכם.
עדיין, באוסלו פרס הציל את המדינה בפעם השלישית,
וכאן אני רוצה להסביר למה.

​

באוסלו פרס הראה לנו שאפשר.
שאפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים.
כן, מיד יקומו אלו שיגידו שאוסלו היה טעות ואסון,
ובעקבותיו נהרגו מאות ישראלים.
אני לא מסכים, ולדעתי היו נהרגים אף יותר אם לא היה אוסלו,
אבל סיכמנו שאני זורם… אז בסדר.
אוסלו נגמר לא טוב. על זה אפילו אין ויכוח.

אבל באוסלו פרס הראה שאפשר.

הוא הביא לדיונים וחתם על הסכם עם אש”ף ועם ערפאת!
אתם חושבים שהחזבאללה או החמאס הם איום?
שנסראללה או הנייה הם אויב?
כנראה ששכחתם (או לא ידעתם) מה זה אש”ף ומי זה ערפאת.
החיזבאללה הם בית ספר למוזיקה, והחמאס זה מאסטר שף לעומת אש”ף.
ופרס הראה שאפשר לחתום איתם על הסכם.

​

מתישהו בעתיד, עוד הרבה זמן, יחתם עם הפלסטינאים שלום אמיתי.
למה? כי אין לנו ברירה. גם לא להם. עם כל השנאה בין העמים.
וכשזה יקרה, ראש הפלסטינאים שיחתום יעשה כן בזכות עובדה אחת פשוטה:
גם ערפאת חתם.

כי אם ערפאת היה הולך לעולמו מבלי לחתום איתנו על הסכם,
אזי אף מנהיג פלסטינאי לא היה מעיז לחתום גם הוא.
מה ענה אבו מאזן למי שביקר אותו על בואו ללוויה?
“מה אתם רוצים? שלא אגיע ללוויה של מי שקיבל יחד עם ערפאת את פרס נובל?”

 

אז נכון, אוסלו נגמר לא טוב. אבל הוא יצר תקדים,
שהיום נראה לנו מובן מאליו. אבל לפני אוסלו זה לא היה.

​

תראו,
רוב הישראלים גורסים היום ש”אין עם מי לדבר”.
ושהפלסטינאים רק רוצים לזרוק אותנו לים.
אני חושב שזה לא נכון, אבל זאת לא הנקודה.
בואו נניח שזה המצב.
אז מה?
אז אוסלו נכשל. אז מה?
אז לנצח תאכל חרב?
גם סטיב ג’ובס נכשל.

כאילו שאנחנו עושים טובה לפלסטינאים שאנחנו רוצים שלום.
השלום הוא קודם כל אינטרס שלנו. זה מה שפרס כל הזמן טען.

אנחנו הולכים לקורסים בהעצמה אישית ולומדים איך כדי להגיע ליעדים
כדאי לחשוב “איך כן” במקום “למה לא”,
ואיך בכל דבר שקורה, אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות בנידון,
במקום להאשים את האחרים במצב.
ואז כשזה מגיע לשלום, אנחנו אומרים שהפלסטינאים אשמים, וש”אין עם מי לדבר”,
והדבר הכי משעשע הוא שאנחנו בכלל לא שמים לב לאירוניה.

​

מה שפרס התכוון באוסלו זה שאפשר. שיש דרך.
פרס הראה שיש “איך כן”, גם כשכולם מסביב מסבירים “למה לא”.
המחיר של הדרך גבוה מאד. אבל אם לא נבחר בה, נשלם מחיר גבוה כפליים.
ועובדה זו, דרך-אגב, לא השתנתה עד היום.

איך באוסלו פרס הציל את המדינה?
אנחנו עוד לא רואים את זה מהסיבה הפשוטה, כי זה עוד לא קרה.
מתישהו בעתיד, כשיהיה שלום, נצליח להסתכל לאחור ונאמר, זה בזכות אוסלו.
כמו שביום כיפור, מה שהציל אותנו היה מפעל טקסטיל שנבנה כעשרים שנה מוקדם יותר.

​

אז כמחווה לפרס, מי שתמיד חשב “איך כן”,
ולכל מי שמעוניין לדעת איך באמת אפשר לעשות את ה”איך כן”,
גם כשהצד השני מתרכז יותר בלהרוג אותנו במקום בשלום,
(בין אם בסקרנות אמיתית ובין אם בהתרסה),
אני מפרסם כאן פעם נוספת מאמר שפרסמתי לפני 15 שנה בדיוק,
כחודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים.

מאמר שנכתב ברוחו של פרס, ושמראה איך אפשר ליישם את הרעיון של אוסלו.
מאמר שנכתב לפני 15 שנה אבל מתאים להיום.

למיטיבי לכת: המאמר המלא
לכל השאר: המאמר המקוצר

​

ולסיכום:
פרס הציל את ישראל שלוש פעמים:
במלחמת יום הכיפורים (כלומר, דימונה),
בעצירת האינפלציה והצלת ישראל מפשיטת רגל,
ובאוסלו. שזה כמו צ’ק פתוח לעתיד שלנו. צ’ק שעדיין לא נפרע.

​

יהיה זכרו ברוך.
ושנה טובה לכולנו.