להיות עם גולה בארצו

Hameling-g078c07e05_640.jpg

(פורסם לראשונה בפייסבוק בתאריך 7.4.2020)

את המאמר הזה כתבתי בתחילת ינואר. לפני הקורונה, לפני הבחירות, ולפני שגנץ הפך את עורו ועמיר פרץ את שפמו.

לקח לי זמן רב להבין איך רבים מחבריי, שאותם אני מעריך, מצביעים לנתניהו. אבל זאת כבר היסטוריה. את זה הבנתי כבר לפני יותר משנה. נשאר רק דבר אחד, שאותו לא הצלחתי להבין: איך מצביעי נתניהו תומכים בכל דבר שהוא אומר, בכל דבר שהוא עושה. את זה לא הצלחתי להבין. אם היו תומכים ב-90% ממעשיו – ניחא. אבל לא. זה תמיד 100%. ללא שום ביקורת. גם בדברים שכל אדם סביר יסתייג מהם, הם עדיין תומכים בו. לא הצלחתי להבין זאת. והדבר לא נתן לי מנוח.

ואז, בסוף דצמבר 2019 התפרסם ב"הארץ" ריאיון מאלף עם פרופ' ניסים מזרחי. ולאחר הקריאה נפל לי האסימון, וקיבלתי תשובה.

 הרבה זמן עבר מאז, וכל העולם השתנה. אבל ערב פסח, חג החרות, שבו כולנו נשב בודדים וכלואים, נראה לי מתאים לשתף אתכם בתובנה שלי, שהיא שונה מהותית מהמסקנה של מזרחי עצמו.

 

ולמאמר עצמו:

להיות עם גולה בארצו

סיפורנו מתחיל לפני 2000 שנה, יצאנו לגלות. מי ששמרה עלינו בגלות היתה הדת. וכך, כשרצינו לחזור אל ארצנו, לא היה מנוס מ"מרד" בדת. נושאת דגל המרד היתה הציונות.

אני מניח שעד לכאן לא חידשתי דבר. תלמידיי התיכון לומדים את זה באזרחות.

 

לאידיאולוגיה של המרד היו פנים רבות: סוציאליזם, קומוניזם ואפילו רביזיוניזם. חלק מהמורדים היו חילוניים גמורים, וחלקם דתיים ברמה כזו או אחרת. אבל כל זה פחות משנה. מה שמשנה זה שהגישה היתה צורת ממשל עצמאית, המתנהלת במקביל וללא הדת. בשלב כלשהו, לאחר הקמת המדינה, האידיאולוגיה של הציונות הסתכמה למושג אחד עליו כל הזרמים הצליחו להסכים: דמוקרטיה.

דמוקרטיה קצת שונה מ"הדמוקרטיות" של הגויים, אבל דמוקרטיה ישימה ומתאימה לשעטנז הזה שנקרא ישראליות. אם תרצו – מגילת העצמאות.

 

אבל כאן לא מסתיים סיפורנו. הבעיה עם הציונות היתה, שהיא הצליחה. והצלחה של מרד כנגד הדת הוא לא מסוג הדברים שהדת יכולה לעבור עליו לסדר היום. במיוחד כשההגדרה של ישראל היא מדינת היהודים.

כלומר, אם הציונות, באופיה הרדיקלי, מהווה איום על הדת, מה תעשה הדת? נכון. תשיב מלחמה. הדבר התבצע על ידי שתי ריאקציות. את הראשונה היטיב לתאר ספי רכבלסקי בספרו "חמורו של משיח". אם ירשה לי רכלבסקי לתמצת את ספרו למשפט אחד: "הציונות הדתית המירה את הציונות במשיחיות". אבל ריאקציה זאת ותיקה וכבר נידונה לרוב.

הריאקציה השנייה היא המעניינת. היא חיה בינינו תקופה ארוכה, אבל רק בשנים האחרונות הרימה את ראשה. רוצים לנחש מהי? ובכן, צדקתם. הריאקציה השנייה היא גלותיות.

 

מה זאת גלותיות?

במשפט אחד: חזרה למבנה הקהילה שהיה קיים בגלות.

ורגע, לפני שארחיב בנושא, חשוב לי להבהיר את הנקודה הבאה: אמנם אני מתכוון להשתמש במונחים מזרח אירופאיים של גלותיות, אבל שיהיה ברור: לא מדובר רק על מזרח אירופה. אותה הגישה רווחה גם במדינות ערב, גם בברית המועצות או חבר העמים, ואפילו בארצות הברית. כלומר הגישה הגלותית אותה אני מתאר תקפה לכל המקומות.

 

אז מה זאת גלותיות?

מדובר במבנה החברתי ששמר על עם ישראל כעם: גם כדי שנישאר יחדיו, וגם פיזית מפני סכנות.

הבסיס היה קהילה סגורה הבנויה כאמור סביב הדת היהודית. מי שהנהיג אותה היה בדרך-כלל הרב. על פיו יישק דבר. האפשרות שמא הוא טועה אינה ממש אופציה. זה לא שהוא לא טועה, אבל המחיר של לחלוק עליו גדול מדי, ולכן עדיף תמיד לעשות מה שהוא אומר. לאורך זמן, זה הדבר הנכון ביותר לעשותו.

הקהילה הסגורה חייה בתוך מדינה כלשהי, אשר לה חוקים ומנהגים משלה. כאשר השליט – מי שבא במגע עם הקהילה – מכונה "הפריץ". שוב, זה יכול להיות הח'ליף, הקומיסר, המלך וכו'. זה אותו הדבר. אני אשתמש בביטוי "הפריץ".

הקהילה צריכה "לשחק את המשחק" ולעשות כל מה שהפריץ אומר. למה? כי הוא השליט. אסור "להרגיז" אותו. אם מרגיזים אותו, המחיר שהקהילה תשלם יהיו גדול: מקנס ועד לחיי אדם. אז אסור להרגיז את הפריץ. מצד שני, ברור שהפריץ נחות מבחינה ערכית לעומת הקהילה ובוודאי לעומת הרבי. לתפיסת עולמו של הפריץ אין ערך, ואם עולה ויכוח בין הפריץ לרבי, ברור שהרבי צודק – גם אם יאלץ לקבל את דברי הפריץ בסופו של דבר.

בנוסף, מדובר כאמור בקהילה סגורה. זאת על מנת למנוע התבוללות. ואז, כל מי שאינו יהודי הוא מוקצה מחמת מיאוס. נכון בתנ"ך יש גם ציווי אחר (רות ובועז לדוגמא), אבל התנ"ך נכתב בזמן שעם ישראל היה בישראל, ולא בגולה.

 

כדי לקבל מושג על הריאקציה הגלותית ביחס לציונות, אפשר להסתכל על הקהילות (והמפלגות) החרדיות.

 

אבל שוב, חלק זה ישן ופחות מעניין. מה שיותר מעניין הוא מה שעשה נתניהו.

נתניהו בנה קהילה גלותית בתוך המדינה. קהילה המשרתת רק אדם אחד. אותו.

נתניהו היטיב להבין כי הגלותיות חקוקה עמוק בד.נ.א שלנו כעם, לא משנה מאיזו מדינה עלינו ארצה, או כמה דורות אנחנו כבר בארץ. ולכן הוא החליט לבנות קהילה על בסיס הד.נ.א הזה.

הוא השתמש בדת ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים"), אבל במשורה. הדת היא אמצעי, לא מטרה. הקהילה שבנה אינה דתית במהותה. הוא היטיב לפרוט על נימי הקיפוח והמסכנות (היהודים המקופחים בחצרו של הפריץ), יחד עם יצירת אויבים כבירים מחוץ (איראן) כדי להפוך את צאן מרעיתו לקהילה.

 

בואו נתבונן בקהילה הגלותית שנתניהו בנה, נשרטט את "גבולותיה", ונסקור את המבנה שלה.

 

ראשית, נתניהו היה צריך למצוא "פריץ". הקהילות החרדיות יכולות לומר על מדינת ישראל שהיא הפריץ. נתניהו לא. אז הוא היה צריך להמציא משהו אחר. הרעיון היה למצוא אלמנט שלטוני המזוהה עם המדינה מחד, אך גם לעומתי כלפי הקהילה מאידך. העיקרון שנבחר הוא "כלפי-פנים/כלפי-חוץ". עוד נדון בעיקרון זה. לעת עתה בואו נדון בפריץ שנבחר. ניתן לתאר אותו במילה אחת: "האליטות".

המושג עונה על כל ההגדרות מחד, ומספיק ערטילאי מאידך. מושג מושלם לתפקיד הפריץ. עצם העובדה שהליכוד בשלטון כבר עשרות שנים, ושהאליטות כוללות אנשים מכל הזרמים הפוליטיים, ובמיוחד מהצד הימני של המפה הפוליטית אינה רלוונטית כלל.

"האליטות" "חושבות" ו"מדברות" בשפה של הדמוקרטיה, של הציונות. ולכן הן פריץ מושלם עבור הקהילה הגלותית. הן לא ממש אויב, כי הפריץ אינו אויב. אי אפשר בלעדיו. הוא הרי מנהל את המדינה המארחת. אבל צריך לשמור ממנו מרחק ולהיזהר. האינטרסים שלו חופפים לאלו של המדינה. לא של הקהילה.

 

אז מה כוללות האליטות?

עיקרון ה"כלי-פנים/כלפי-חוץ" מגדיר אותן.

התקשורת ומוסדות המדינה פועלים כלפי פנים, ולכן הן חלק מהפריץ. גם מוסדות ההשכלה הגבוהה. ולפי העיקרון הזה, ניתן למצוא מוסדות דומים.

הצבא והמוסד פועלים כלפי חוץ, ולכן הם לא חלק מהאליטות. לגבי השב"כ היחס אמביוולנטי – תלוי הקשר. השב"כ פועל נגד אויבי ישראל, מבית ומחוץ. כל עוד הוא פועל נגד אויבים מבחוץ (רוב פעולותיו), הרי שהוא אינו חלק מהפריץ. ברגע שהוא פועל נגד הקהילה, הוא כן.

 

ואם נחזור לקהילה הגלותית. היהודים (כולם!) הם חלק מהקהילה. כל השאר לא.

להגדרה זו אין קשר לשאלה האם היהודים הם דתיים או חילוניים, אשכנזים, מזרחיים, או כל מוצא אחר. היהודים – כולם – בפנים, חלק מהקהילה. וכל השאר בחוץ.

וכך נוצר מצב מעניין. מאחר וכל יהודי הוא חלק מהקהילה, ולמעשה לא יכול לצאת ממנה, איך מגדירים את היהודים שלא חושבים כמו נתניהו?

הפתרון פשוט למדי. ברגע שיהודי כלשהו חולק על נתניהו, הוא לא יוצא מהקהילה אלא הופך לבוגד. מה זה "שמאלני"? אדם שבוגד בקהילה שלו ומשתף פעולה עם הפריץ.

 

יש כאלו שלא מצליחים להבין איך אפשר לכנות את אמנון אברמוביץ', שלחם למען המדינה ונפצע באופן קשה, בוגד. מדובר כמובן בחוסר הבנה בסיסי. ברור שאברמוביץ' בוגד. הוא לא בוגד במדינה, הוא בוגד בקהילה. תרומתו למען המדינה אינה חשובה. שיקבל צל"ש מהפריץ. מה שחשוב זה עד כמה הוא תורם לקהילה, וכאן הוא ממש האויב.

 

בואו נסתכל על הדרוזים. הדרוזים נותנים את עצמם, נפשם ודמם (תרתי משמע) למען מדינת ישראל ואזרחיה. עדיין, הם דרוזים, כלומר – לא יהודים, לא חלק מהקהילה. הם לא יכולים להיות. ולכן, לתרומתם למדינה אין קשר לקהילה, שאליה אין להם את האפשרות להתקבל. במילים אחרות, הם יכולים לשרת את הקהילה, אבל הם לעולם לא יהיו חלק ממנה.

ועכשיו בואו נשאל מה המשמעות של כל זה לגבי ערביי ישראל...

 

איך נראים תיקי האישום נגד נתניהו מבעד לפרספקטיבה של הגלותיות?

תארו לכם שהפריץ מאשים את הרבי במשהו. האם יש סיכוי שהרבי באמת עשה משהו לא בסדר? האם זה בכלל יכול לעלות על הדעת? הרי ברור שהפריץ רק מעליל עליו! זה לא משנה אילו עובדות ואילו טענות יעלה הפריץ. אין סיכוי שמישהו מהקהילה יקשיב לו. המציאות אינה רלוונטית כלל למצב. אם הפריץ מאשים את הרב. זאת עלילה. לא יכול להיות אחרת.

אז מה אנחנו רוצים ממצביעי נתניהו? איך אנחנו מעלים על דעתנו שהם אפילו ישקלו את האפשרות שנתניהו אולי, לכאורה, עשה משהו לא בסדר. זה לא יכול להיות. ברור שזאת עלילה.

 

רוצים עוד דוגמאות? בבקשה.

הנה אחת: קשה לחיות פה בישראל? זה הפריץ. תגידו תודה שאתם בכלל חיים.

והנה עוד אחת: האם יעלה על הדעת להחליף את רב הקהילה? ברור שלא. רב הקהילה מנהיג אותה עד מותו. ברור שאין לו תחליף.

אפשר לתאר עוד דוגמאות רבות. אין צורך להתאמץ, אבל נראה לי שהרעיון ברור.

 

יש כאלו שיאמרו, שאין צורך ללכת רחוק ולחפש הסברים. מה שקורה אצלנו קורה גם במדינות אחרות, כגון הפיליפינים, הונגריה ואפילו בארה"ב – עם טראמפ. ולאף אחד מהמדינות האלו אין את הגלותיות בד.נ.א שלה.

לדעתי, במדינות אחרות מדובר על ריאקציה לגלובליזציה. את היסודות לתופעה הזו מסביר נדב אייל בספרו "המרד נגד הגלובליזציה" וזה גם עונה על ההגדרה של פרופ' מזרחי. רק תחליפו את המילה "גלובליזציה" במילה "ליברליזם" והכל מסתדר.

לכאורה, הצדק איתם. הגלובליזציה הרחיבה את גבולות ההגדרה העצמית, כנראה שקצת יותר מדי, וגרמה לאנשים לחוסר ביטחון. האנשים חשו שהם הולכים לאיבוד, כמו ילד שגדל ללא גבולות. מה עשתה הריאקציה? הציבה גבולות ברורים של אנחנו והם והחזירה את הביטחון לאנשים. אפשר לסכם זאת במילה אחת: פשיזם.

אז למה אצלנו זה לא פשיזם "כמו אצל כולם"?

ראשית, יכול להיות שכן. ובוודאי שיש בגלותיות אלמנטים כאלו. וכמו שהדמוקרטיה שלנו היא מין שעטנז כזה, יכול להיות שגם הפשיזם "שלנו" הוא כזה.

אבל יש הבדל אחד מהותי. הפשיזם לא מרכין ראש עבור אף אחד. הוא סוחף את כל המדינה בה הוא שולט כאיש אחד לתהום. אצלנו יש הרכנת ראש, זעקות של קורבן, וחשש מפני ה"אליטות". אצלנו יש פריץ! ובפשיזם אין.

 

ויש כאלו שיאמרו: "אוקיי, אז מה? אז אנחנו גלותיים. מה רע בזה?"

התשובה לכך היא שהגלותיות היא מחלה אוטואימונית שתוקפת את הגוף שלה עצמה. אין באמת דבר כזה "פריץ" במדינת ישראל. ואין "אליטות" במובן הגלותי. ונתניהו הוא לא רב הקהילה אלא ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית, שלה אזרחים שונים. חלק נכבד מהם לא יהודים.

בנייה ותחזוקה של קהילה יהודית גלותית הכוללת את רוב האזרחים במדינה, פוגעת אנושות במדינה עצמה. ממש מחריבה אותה. ותוך כדי כך קורעת את החברה שלנו לגזרים. לצערי, אין דרך עדינה לתאר זאת. למעשה, היא פוגעת באופן קשה גם בקהילה עצמה.

 

אני לא יכול לקבוע בוודאות שנתניהו הוא המייסד של הקהילה הגלותית שצמחה לנו כאן מתחת לאף, לממדים מבהילים. אבל גם אם הוא לא המייסד, הוא מי שהעצים אותה, ומי שהביא את התופעה לממדיה הנוכחיים.

נתניהו, אחרי שהפשיט את מפלגת הליכוד מכל סממן ציוני, והפך את המפלגה לקהילה גלותית, מלבה, מתחזק ומנצל את הקהילה הגלותית האמורה לצורך דבר אחד בלבד: נתניהו. וכל זאת על חשבון המדינה.