054-2443405 :טלפון

uyahalom@gmail.com :אימייל

© כל הזכויות שמורות לאורי יהלום 2018  תנאי שימוש באתר   מדיניות פרטיות

  • YouTube - אורי יהלום
  • אורי יהלום בפייסבוק

מאמרים פוליטיים

לזכרו של שמעון פרס

לזכרו של שמעון פרס, ולכבוד השנה החדשה.

 

קראתי במהלך סוף השבוע תלי תלים של מילים על שמעון פרס.
הכל נכון וחשוב, אבל מאחר והיה מהאדם היקר הזה כל כך הרבה,
אנחנו איפשהו הולכים לאיבוד.

 

אז כדי שיהיה לנו קל, וכדי שנזכור את העיקר מהאיש הענק הזה,
אני מעוניין להיות קצת פחות מכובס, וקצת יותר מכוון.
אציין “רק” שלושה דברים.

מוויקיפדיה

החייל שירה בראשו של מחבל מנוטרל

אני קורא את מה שכתוב בפיד שלי ומתקשה להאמין.

מה קורה לנו?

עזבו את החייל שירה במחבל.

יש מוסדות מוסמכים שיחקרו ויטפלו בעניין.

בואו נתרכז בנו.

מה קורה לנו?

השתגענו?

“אסור שמחבל ייצא בחיים מפיגוע”?

“טוב מאד שהחייל ירה”?

ועוד דברי בלע והתלהמות.

נוער הגבעות הוא העמלק שלנו

עד עכשיו הצלחתי לרמות את עצמי. יותר אני לא מצליח. 

אני חוזר ואומר לעצמי שלא יכול להיות שמי שהצית את בית משפחת דוואבשה התכוון לשרוף תינוק. זה בטח קרה להם בטעות. לא יכול להיות שזה נעשה בכוונה. הם מאמינים באלוהים! ואלוהים בחיים לא היה מרשה להם לשרוף תינוק!

זה לא שהם טלית שכולה תכלת, אני אומר לעצמי. הם התכוונו לשרוף את הבית. ואולי גם לפצוע את יושביו. אבל הם לא התכוונו להרוג. בטח שלא תינוק. זה פשוט לא יכול להיות. הם פושעים נתעבים. אבל לא רוצחים. ובטח שלא רוצחי תינוקות. ככה אני אומר לעצמי

 

מוויקיפדיה

ראשי הממשלה המוצלחים בישראל

לקראת המשא ומתן עם הפלסטינאים, שעומד להתחיל (שוב…), רציתי לשאול:

מי נחשבים ראשי הממשלה הבולטים והמוצלחים שהיו לנו?

משאל רחוב קצר ולאו דווקא מדויק סטטיסטית, מעלה תשובות בנאליות למדי.

מדובר בארבעה:

לא תראו את זה מגיע

אני מבטיח לכם שני דברים:

הראשון, שזה יבוא, והשני שלא תראו את זה בא.

כמו חוליית חמאס המגיחה ממנהרה בלב הישוב. כשתבחינו בזה, זה כבר יהיה מאוחר.

תורת ההכלה

פסיכולוגים משתמשים בביטוי “להכיל” בבואם לתאר את תגובת ההורים לרגש חזק שילדם חווה, כמו כעס או תסכול אחרי שילד אחר לקח לו את הצעצוע. המשמעות היא “להחזיק” בשביל הילד את הרגשות שמסעירים אותו ולעזור לו להתמודד איתם. כלומר, להיות שם בשביל הילד, לתמוך בו ולעזור לו להשלים עם המציאות – שהצעצוע אינו עוד בידיו. הביטוי “להכיל” אינו כולל פיתרון לבעיה: דהיינו, לעזור לילד להשיג את הצעצוע בחזרה.

האם השלום עם הפלסטינאים הוא יעד ראוי?

הכוונה בשאלת הכותרת הינה: האם השלום הוא יעד ששווה להתאמץ עבורו? “להתאמץ” פירושו לשלם מחיר. יכול להיות, שלמרות שאנחנו רוצים שלום (ואני מניח שרוב הישראלים רוצים שלום), אנחנו לא חושבים שבמצב כיום, הוא שווה את המחיר הנדרש עבורו.


אני מניח שהמחשבה החולפת עכשיו בראשם של רוב אם לא כל הקוראים, היא משהו כמו: בשביל שלום צריך צד שני. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו רוצים שלום ומוכנים להתאמץ – או לשלם את מחירו, ובצד השני ישיבו את פנינו ריקם.
באופן עקרוני, הגישה הזאת הגיונית. למעשה, זה לא לגמרי מדויק ובדיוק בזה עוסק המאמר הזה.

הצד השני זה אנחנו (גרסה מלאה)

(גרסה מלאה. פורסם בתאריך 25.10.2001 – כחודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים)

 

אפתח ואומר:

מאמר זה מיועד לכל מי שפעם תמך בתהליך אוסלו, וכיום כבר לא זוכר למה.

הרבה מאד נכתב על העימות הנוכחי עם הפלשתינאים וכה מעט נאמר. ובכלל יש מלחמה אחרת במזרח התיכון ובעולם כולו, מלחמת בני אור בבני חושך, ואנחנו מצווים לשבת בשקט ולהתנהג יפה. ובכל זאת, מאחר ואני חושש שמא התקפת הטרור הגדולה ביותר בכל הזמנים תסיט את תשומת הלב מהעיקר בסכסוך שלנו עם שכנינו הפלשתינאים, אני אסתכן ואכתוב. המלצתי אליכם, הקוראים היא לקרוא את המאמר הזה אף אם דעתכם הפוכה לדעה המוצגת כאן. אני בתמורה מתחייב לפרוש בפניכם את הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים, בצורה כזאת, שתיתן לכם פרספקטיבה רחבה לגביו, ואני מתחייב שתתקלו כאן בדברים שלא חשבתם עליהם, שיאירו את עיניכם – תהא דעתכם אשר תהא.

הצד השני זה אנחנו (גרסה מקוצרת – 2000 מילה)

בדברי הבאים אני מתכוון לרדת לשורשו של העימות הנוכחי שלנו עם הפלשתינאים, לציין את הסיבות לפריצתו ואת הסיבה לכך שהוא מזין את עצמו. לבסוף אנסה להציע דרך יציאה מהסבך. דרך המוצא אינה שגרתית, ובוודאי שאינה פופולרית, אבל היא פתרון פרקטי ולא אחיזת עיניים. השאלה היא לא אם הפתרון באמת יפתור את המצב, אלא אם יהיה לנו האומץ לבחור בו.