אורי יהלום Uri Yahalom
מאמרים פוליטיים
מוויקיפדיה
הפדרציה
במאמר קודם כתבתי שמכה כואבת כל כך, כמו שזאת שקיבלנו בשבעה באוקטובר היא הזדמנות לעשות שלום. במאמר הזה אני מסביר איך עושים זאת. איך אפשר לעשות שלום.
ונכון. עוד לא התאוששנו מהכאב של השבעה באוקטובר. המלחמה עדיין נמשכת והחטופים עוד לא חזרו. יש כאלו שיגידו, שאין זה הזמן לשרטט את הפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני. ומעומק הכאב, קל להזדהות עם אמירה כזאת. ועדיין, אני חושב תקווה. ולמרות, או אולי דווקא בגלל שאנחנו בבור עמוק כל כך, כדאי כבר עכשיו לתאר איך החיים יכולים להיות אחרת. כדי שיהיה לנו לאן לשאוף. לאן לכוון.
התפלגות עמדות בעימות כרוני
מאמר זה מפרט את אופן התפלגות העמדות במהלך עימות כרוני.
ההגדרה של עימות כרוני היא של עימות שאינו ניתן להכרעה: לא באופן חד צדדי – על ידי הכנעה; ולמרבה הצער, הוא גם לא נפתר על ידי פשרה כלשהי. וכך העימות משמר את עצמו, והופך לכרוני.
כלומר, לפני שנגדיר את העימות ככרוני, נשאל האם אפשר להכריע בו. אם ניתן, הרי שהוא אינו כרוני. אבל אם לא ניתן, אזי הוא כזה. כרוני. אני מודע לכך שההגדרה הזאת פשטנית למדי. ואפילו עשויה להעלות חיוך על פני הקוראים. עדיין ההבחנה בין עימות כרוני, לאחד שאינו כזה, חשובה.
ברור כי אם נשאל את אחד מהצדדים...
"יחד ננצח" אבל את מי?
"יחד ננצח"
איזה ביטוי שחוק ומסולף.
את זה שאין "יחד" כבר כולנו מבינים. אז נכון, יש מאמצים של העם להפגין אחדות. בעיקר עבור החיילים שעדיין נלחמים בתוך רצועת עזה. אבל מהצד השני, יש את הממשלה שעושה כמיטב יכולתה לסכסך, להפריד, להסית ולפגוע בעם ובמדינה. תסתכלו מה קורה בקבינטים. קשה להאמין.
אבל עזבו. לא על החלק הזה של הביטוי אני רוצה לכתוב. ובכלל, כותבים עליו כל הזמן. אני רוצה לכתוב על החלק השני. אני רוצה לאתגר את ה"ננצח".
או, במילים אחרות: אני חושב שהרבה יותר כדאי לנו להפסיד. ומיד גם אסביר למה.
אז אם אתם חושבים שאנחנו חייבים לנצח, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא כבר עכשיו.
אבל אם אתם רוצים לשמוע גישה אחרת, כדאי לכם להמשיך, כי למרות הנושא, המאמר הזה הוא על תקווה.
להיות עם גולה בארצו
סיפורנו מתחיל לפני 2000 שנה, יצאנו לגלות. מי ששמרה עלינו בגלות היתה הדת. וכך, כשרצינו לחזור אל ארצנו, לא היה מנוס מ"מרד" בדת. נושאת דגל המרד היתה הציונות.
אני מניח שעד לכאן לא חידשתי דבר. תלמידיי התיכון לומדים את זה באזרחות.
לאידיאולוגיה של המרד היו פנים רבות: סוציאליזם, קומוניזם ואפילו רביזיוניזם. חלק מהמורדים היו חילוניים גמורים, וחלקם דתיים ברמה כזו או אחרת. אבל כל זה פחות משנה. מה שמשנה זה שהגישה היתה צורת ממשל עצמאית, המתנהלת במקביל וללא הדת. בשלב כלשהו, לאחר הקמת המדינה, האידיאולוגיה של הציונות הסתכמה למושג אחד עליו כל הזרמים הצליחו להסכים:
לזכרו של שמעון פרס
לזכרו של שמעון פרס, ולכבוד השנה החדשה.
קראתי במהלך סוף השבוע תלי תלים של מילים על שמעון פרס.
הכל נכון וחשוב, אבל מאחר והיה מהאדם היקר הזה כל כך הרבה,
אנחנו איפשהו הולכים לאיבוד.
אז כדי שיהיה לנו קל, וכדי שנזכור את העיקר מהאיש הענק הזה,
אני מעוניין להיות קצת פחות מכובס, וקצת יותר מכוון.
אציין “רק” שלושה דברים.
נוער הגבעות הוא העמלק שלנו
עד עכשיו הצלחתי לרמות את עצמי. יותר אני לא מצליח.
אני חוזר ואומר לעצמי שלא יכול להיות שמי שהצית את בית משפחת דוואבשה התכוון לשרוף תינוק. זה בטח קרה להם בטעות. לא יכול להיות שזה נעשה בכוונה. הם מאמינים באלוהים! ואלוהים בחיים לא היה מרשה להם לשרוף תינוק!
זה לא שהם טלית שכולה תכלת, אני אומר לעצמי. הם התכוונו לשרוף את הבית. ואולי גם לפצוע את יושביו. אבל הם לא התכוונו להרוג. בטח שלא תינוק. זה פשוט לא יכול להיות. הם פושעים נתעבים. אבל לא רוצחים. ובטח שלא רוצחי תינוקות. ככה אני אומר לעצמי
תורת ההכלה
פסיכולוגים משתמשים בביטוי “להכיל” בבואם לתאר את תגובת ההורים לרגש חזק שילדם חווה, כמו כעס או תסכול אחרי שילד אחר לקח לו את הצעצוע. המשמעות היא “להחזיק” בשביל הילד את הרגשות שמסעירים אותו ולעזור לו להתמודד איתם. כלומר, להיות שם בשביל הילד, לתמוך בו ולעזור לו להשלים עם המציאות – שהצעצוע אינו עוד בידיו. הביטוי “להכיל” אינו כולל פיתרון לבעיה: דהיינו, לעזור לילד להשיג את הצעצוע בחזרה.
האם השלום עם הפלסטינאים הוא יעד ראוי?
הכוונה בשאלת הכותרת הינה: האם השלום הוא יעד ששווה להתאמץ עבורו? “להתאמץ” פירושו לשלם מחיר. יכול להיות, שלמרות שאנחנו רוצים שלום (ואני מניח שרוב הישראלים רוצים שלום), אנחנו לא חושבים שבמצב כיום, הוא שווה את המחיר הנדרש עבורו.
אני מניח שהמחשבה החולפת עכשיו בראשם של רוב אם לא כל הקוראים, היא משהו כמו: בשביל שלום צריך צד שני. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו רוצים שלום ומוכנים להתאמץ – או לשלם את מחירו, ובצד השני ישיבו את פנינו ריקם.
באופן עקרוני, הגישה הזאת הגיונית. למעשה, זה לא לגמרי מדויק ובדיוק בזה עוסק המאמר הזה.
הצד השני זה אנחנו (גרסה מלאה)
(גרסה מלאה. פורסם בתאריך 25.10.2001 – כחודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים)
אפתח ואומר:
מאמר זה מיועד לכל מי שפעם תמך בתהליך אוסלו, וכיום כבר לא זוכר למה.
הרבה מאד נכתב על העימות הנוכחי עם הפלשתינאים וכה מעט נאמר. ובכלל יש מלחמה אחרת במזרח התיכון ובעולם כולו, מלחמת בני אור בבני חושך, ואנחנו מצווים לשבת בשקט ולהתנהג יפה. ובכל זאת, מאחר ואני חושש שמא התקפת הטרור הגדולה ביותר בכל הזמנים תסיט את תשומת הלב מהעיקר בסכסוך שלנו עם שכנינו הפלשתינאים, אני אסתכן ואכתוב. המלצתי אליכם, הקוראים היא לקרוא את המאמר הזה אף אם דעתכם הפוכה לדעה המוצגת כאן. אני בתמורה מתחייב לפרוש בפניכם את הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים, בצורה כזאת, שתיתן לכם פרספקטיבה רחבה לגביו, ואני מתחייב שתתקלו כאן בדברים שלא חשבתם עליהם, שיאירו את עיניכם – תהא דעתכם אשר תהא.
הצד השני זה אנחנו (גרסה מקוצרת – 2000 מילה)
בדברי הבאים אני מתכוון לרדת לשורשו של העימות הנוכחי שלנו עם ה פלשתינאים, לציין את הסיבות לפריצתו ואת הסיבה לכך שהוא מזין את עצמו. לבסוף אנסה להציע דרך יציאה מהסבך. דרך המוצא אינה שגרתית, ובוודאי שאינה פופולרית, אבל היא פתרון פרקטי ולא אחיזת עיניים. השאלה היא לא אם הפתרון באמת יפתור את המצב, אלא אם יהיה לנו האומץ לבחור בו.