מרתון תל-אביב 2015 – סיפור

הקילומטר ה-39. רחוב אבן גבירול חוצה את הירקון. עליה מתונה שנראית כמו האוורסט. הריאות בוערות, הרגלים כבדות, בקושי מקשיבות לראש שאומר להן להמשיך ולרוץ. כל שנייה עומד להפסיק, ובכל זאת ממשיך. “אם עברתי את ‘הקיר’ אין מצב שאני מפסיק כאן” אומר לעצמו. מרתון ראשון שלו. התאמן עליו כמעט שנה. הוא לא יפסיק 3 ק”מ מהסיום. המסלול חוזר מפארק הירקון לדרך רוקח. מצטרפים לרצי החצי. הכביש חשוף, עכשיו כבר מורגשת השמש, מרגישים את החום. עוד פחות מקילומטר. נותן את הכל. רואים כבר את שער הסיום. נשארו 100 מטר! לפתע שער הסיום מטשטש. הכביש קצת מתנדנד. עוצר בצד. כורע על המדרכה להסדיר נשימה. לרגע הסחרחורת גוברת, מאיימת להטיחו בקרקע. ואז נעלמת. מרים את הראש: שער הסיום מאה מטר ממנו. בצידי הדרכים צועקים ומעודדים. מתרומם וחוזר לרוץ. לא ללכת – לרוץ! חוצה את קו הסיום בריצה לקול תשואות הקהל. מניף ידיים לצדדים אל מול סוללת הצלמים. ראובן ריבלין עומד קצת אחרי קו הסיום ומברך אותו. נשיא המדינה?!! מה הוא עושה פה? ממשיכים ללכת אחרי הסיום, ואז: מים, מדליה, קרטיב בטעם לימון, מתיחות ושחרור. לגוף אין כוח, אבל הנפש ממריאה אל על בתחושת סיפוק קשה לתיאור. נכנס למכונית ונוסע הביתה לירושלים. בשער הגיא מתחיל צפצוף קבוע ומטריד באוזניו. כנראה שינוי הלחץ עקב העלייה. על דלת ביתו ציור שילדיו ציירו: “לאבא הכי בעולם, אנחנו גאים בך” בכתב ידו של יואב יחד עם ציור של מטוס ופרחים שציירה ליהי בת השלוש. נכנס הביתה. הצפצוף באוזן עדיין חזק ועיקש. אשתו מזנקת לעברו. מחבקת ומנשקת אותו, למרות שאפילו לא החליף בגדים: “אני כל כך גאה בך!” גם הילדים קופצים עליו ומחבקים אותו. אושר צרוף. שנה שלמה שהוא מדמיין בדיוק כך את חזרתו הביתה. הכל חוץ מהצפצוף המטריד באוזניו. יואב פנה לחדרו וחזר עם אלת בייסבול בידו. אלת בייסבול?! מאיפה זה הגיע? “תראה אבא” אמר, ונופף באלה. “תיזהר, יואב.” ענה. “אתה עוד עלול לפגוע במישהו”. אשתו ענתה בתגובה, וקולה קול גבר זר: “קדימה, תן לו”. יואב נופף באלה והטיח אותה בחזהו בעוצמה רבה. גופו נחרד מהמכה. מאיפה יש לילד בן שבע כזאת עוצמה? ומה פתאום הוא מכה בי? כל החדר רעד. “זה לא עובד” המשיך הגבר הזר לדבר מפיה של אשתו. “טען ל-300. בעצם לא. ל-500”. מה 300? מה זה 500? צעק בלי קול לחלל האוויר. רק הצפצוף העיקש ענה לו. יואב נפנף פעם נוספת באלה. הוא ניסה להגן על עצמו בידיו אבל ללא הצלחה. המכה שנחתה עליו הייתה חזקה בהרבה. הוא עף לאחור ונצמד לקיר. ראשו מוטח לאחור. כל החדר הפך מטושטש, אבל לפחות הצפצוף פסק. “זה עובד” שמע קול. “יש לנו דופק”. אט-אט התבהר החדר. הוא שכב על מיטה. איש בחלוק ירוק רכן מעליו, מחזיק בידיו נעלי בית, כבלי חשמל מסולסלים משתרכים מהן. “הוא חזר להכרה” שמע קול מאיש אחר בחלוק ירוק. “איפה אני?” מלמל… “באיכילוב” ענה האיש בחלוק הירוק. “איך הגעתי מירושלים לאיכילוב?” שאל. “ירושלים?” צחק האיש. “זה בחודש הבא. את המרתון הזה רצת בתל-אביב. אתה נמצא כבר שלושה ימים ללא הכרה בטיפול נמרץ. קיבלת מכת חום והתמוטטת מאה מטר מקו הסיום”. הוא הפנה מבטו הצידה. בחלון עמדה אשתו. עיניה אדומות וידה מכסה את פיה.