היום אין צורך
צליל ענבל החגורה המקרקש קלות באבזם. צליל גבוה ועדין, כפעמון על צוואר צאן. מסמן את הכיוון, מרמז לאן נושבת הרוח. הצליל שלי. הצליל לו אני מחכה כל יום. אזני כרויה ונפשי מוכנה.
מחלון חדרי שבקומה השנייה נפרש העמק במלוא תפארתו. אם אני פותח את החלון, אני יכול לצאת אל גג הרעפים של המטבח ולשבת שעות, להתבונן בנוף. אבל את זה אפשר לעשות גם מבעד לחלון. אם אני כבר טורח ויוצא אל הגג, אני ממשיך אל המרזב ויורד מטה, נושא רגלי אל האחו האינסופי.
אבא לא אוהב שאני יוצא מהחלון.
השעה הגיעה.
אני שומע את הרכב עוצר בחניה. אבא יוצא ממנו ונכנס הביתה. חוזר מהעבודה.
אני מקשיב בדריכות, ידי אוחזת בידית החלון. אצבעותיי מלבינות.
והנה אני שומע אותו. את הצליל שלי. צליל ענבל החגורה. הצליל שמספר לי שהיום אבא שתה. הוא הסיר את חגורתו ועומד להכות בי.
אני פותח את החלון לרווחה מוכן לצאת אל נתיב המילוט שלי.
והנה צליל הענבל מתחיל לטפס במדרגות. אני יוצא מהחלון וממשיך להקשיב.
לפתע, נשמעות צעקות. אמא לא היתה זהירה, אבא מצא אותה.
הדריכות ברגליים נמוגה.
היום אין צורך לברוח.
