אהבה ראשונה

הנה זה קורה. הלב מאיץ, הדופק עולה. עולה ועולה. רותח. הגפיים כבדות, בקושי מצליח להזיזן. צמרמורת בכל הגוף. העולם עובר להילוך איטי. “הנה! הצלחתי לעשות צעד” עודדתי את עצמי. באמת? באמת! פעם ראשונה. כמו תינוק בן שנה. שלושה חודשים אני עומד באותו המקום בצד ומתבונן ביעל. היא אפילו לא יפה. עמידה מעט גמלונית. פנים רחבות, עיניים שקועות, שיער כהה מקורזל-גלי. אבל החיוך. אוי אלוהים, איזה חיוך מושלם. רחב, מכל הלב, עם שיניים צחורות ועיניים מלטפות. והיא כל הזמן מחייכת. למה?! היא תמיד נכנסת אחרונה לשיעור, ויוצאת עוד לפני שהוא מסתיים. תמיד יושבת מולי ומחייכת. מבטה נח על המרצה, כמעט לא זז. בוודאי שלא לכיווני. גם המבט שלי כמעט לא זז. ממנה. הסמסטר עוד מעט נגמר. מי יודע אם נמשיך ללמוד יחד. שלושה חודשים אני צופה בה מחכה לאוטובוס, מדברת עם שרון. שלושה חודשים אני נשבע שאפנה אליה ואזמין אותה לקפה, ושלושה חודשים שהגוף חוזר לתפקד רק לאחר עננת הפיח שהאוטובוס משאיר. רגע, הנה עוד אחד! אני כבר שני צעדים קדימה! שיט. נראה לי ששרון הבחינה בי. מה עושים? היא נפרדת מיעל ומתקדמת לכיווני. אין מה לעשות. ובכל מקרה, הגוף לא מתפקד. אני עומד קפוא, ושרון כבר ממש קרובה. “אתה מה זה דפוק, אתה יודע?” זרקה לעברי בחיוך חמוץ וחלפה על פני. “כמה זמן?” שאלתי את עצמי, “ייקח לי לחפור בור ולקבור את עצמי?” הפנים להטו, האוזניים עלו באש. הפניתי את גבי ליעל, מבטי עוקב בלית ברירה אחרי גבה המתריס של שרון. יעל בטח שמעה. “מה אני עושה עכשיו?” שאלתי את עצמי בייאוש. “טוב, כלום” עניתי, ממילא אני לא מסוגל לזוז. “ערן נכון?” שמעתי קול מאחורי. אני מכיר את הקול הזה. הסתובבתי וראיתי חיוך. אלוהים איזה חיוך! לא ממש הצלחתי לנשום. “בא לךָ אולי לשתות איזה קפה?” שאלה.