בין אוויר לאור
מפציעה אל חלום לרגע
מרגישה חומו על פניה,
הופך לענן.
הפחד חונק חירותה
היא יודעת.
היא שוב,
אליו תשוב.
אל תחושת הקבס הטובה והמוכרת,
אל ריחו שהבאיש.
לוחץ אותה אל גבה
רומס את שדיה
מפסק את רגליה.
משפילה את ראשה
משפילה את גופה
משפילה את נפשה.
לכודה בין אוויר ובין אור,
כזבוב בין שמשה לרשת.
משלימה עם גורלה,
היא לעולם לא תעזוב.
