התרוממות רוח

אמא שמחה שמצאתי עיסוק. מזל שהיא לא מודעת למטרתי האמיתית. אמרה שאבא בוודאי היה גאה בי. באמת. לא יודע אם זה טוב או רע, אבל המורפיום שמקל עליה, גרם לכך שהיא לא מודעת למצבה. שתסלח לי, ויסלח לי אלוהים, אבל היא כמו החתולה הזקנה של השכנים. לא מודעת לכך שהיא חיה, ולא מודעת לכך שעוד מעט כבר לא. נראה לי שעדיף כך. היא הדבר האחרון שנשאר לי. או אולי להיפך, אני הדבר האחרון שנשאר לה, כי אני מתכוון ללכת לפניה. אמא שמחה שמצאתי עיסוק, אבל לי יש כוונה אחרת. אני בן 32. בן יחיד. ללא חברים, ללא חברה, ועוד חודש (כך אמר הרופא) גם ללא כל משפחה. ללא פרנסה וללא רכוש כלשהו. הכל הלך לטיפולים. ומה שלא הלך, כשניסיתי, לא הלך. בקיצור, בשארית כספה של אימי קניתי כרטיס בכיוון אחד: קורס מצנחי רחיפה. היום טיסת הסולו. אני עומד ונשען לאחור. מותח את המיתרים, החופה מזנקת אל-על ואני אחריה. הרגליים ניתקות ואני באוויר. עוד רגע, סבלנות, צריך לתפוס גובה. כדי שזה יהיה בטוח. אחרת גם אני אגמור כמו החתולה של השכנים. אני מטפס ומטפס, בדיוק כמו שלמדתי. תלמיד למופת. המדריך מנופף לי לשלום מהמצנח ליד. מרוצה ממני. פעם ראשונה בחיי שזה קורה. זהו, אני מספיק גבוה. עכשיו. אני מותח את מיתר שמאל בזוית הפוכה ומקפל את כל צידו השמאלי של המצנח. “להתראות עולם”, אני צועק אל הרוח, ושם לב שמשהו לא בסדר. מאד לא בסדר! במקום לצלול בחדות כפי שהיה צריך לקרות, אני נורה במהירות רבה כלפי מעלה. אני משחרר את הצד השמאלי אך ללא הועיל. המצנח רק מגביר מהירותו. רגע, זה לא בסדר. תעצרו! אני רוצה לרדת! אני מנסה לפתוח את הרתמה ולא מצליח. הרוח חזקה מידי, והידיים שלי עפות לאחור. הכל נעשה קטן: האדמה, הנוף, אפילו את המדריך כבר לא רואים. המצנח עובר דרך קבוצת עננים ואינו עוצר. אני מפסיק להתנגד ומסתכל סביבי. השמש הנוטה לשקוע צובעת את העננים בורוד צמרירי. זה כל כך יפה, שאני לא מודע לכך, שאני כבר לא יכול לחזור. בעצם, אני לא רוצה.