מעבר דירה

כף היד הקמוצה נפתחה לאיטה. מבטו נח על תכולתה. אט אט טיפס מבטו במעלה הזרוע, מתעקל על כתף ביישנית, מדלג על סנטר קטן, פה פתוח כדי נימה ואף קטן מחודד. מבטו חנה בזוג עיניים חומות. העיניים בתשובה, הביטו בו בשאלה. שעה ארוכה היה מבטו מרותק לעיניים. כל גופו התעורר, משאול תחתיות לפסגת כיסופיו. שתי מילים עלו ממעמקי בטנו, טיפסו בקושי רב דרך גרונו והתגלגלו בתוך פיו דקות מספר. לבסוף, נכנע להן ושילחן לחופשי.

הנוהל הרגיל, אמר לעצמו. משא ומתן קצר. התחייבות למחיר מופקע בטבורה של תל אביב מאפשרת לו לגבור על כל מתחרה אפשרי. גם הפעם עם שותפים. שיהיה. עם שותפה. הוא ממילא לא יחזיק מעמד מספיק זמן להכירה. פרק את כל תכולת “ביתו”: תרמיל גב גדול, וחצי שעה מאוחר יותר החל לכנות את הכוך הנוכחי “בית”. עוד באותו היום ראה אותה. זוג עיניים חומות חייכו לשלום קצר ונעלמו. לשלושה חודשים. הוא המשיך לראותה, אך לפרקי זמן קצרים. כל ניסיונותיו נענו בחיוך מבויש והתחמקות. ככל שניסה, התחמקה. וככל שהתחמקה רצה יותר. לרוע המזל בעל הבית הנוכחי התעורר מוקדם מהצפוי, וכבר אחרי חודש וחצי התחיל ללחוץ. הוא השתמש בכל הניסיון והכישרון שלו כדי לדחות את רוע הגזירה, אך נראה כי מאמציו אינם נושאים פרי. אולי כי הפעם, בניגוד לפעמים עברו, הוא באמת רצה להישאר, ועשה מאמצים כנים לעמוד בתשלומים. שיחות ארוכות בטלפון שנשמעו היטב בכל חלל הדירה. לבסוף, הגיע הביתה וראה את תרמילו ארוז ברישול, זרוק במפתן הבית. לא היה בזה שום היגיון, אך הוא ניסה בכל זאת לפתוח את הדלת עם המפתח שלו. הדלת, כצפוי עמדה על שלה. אחרי ניסיון קצר ויתר ועמד לעזוב. להפתעתו, נפתחה הדלת, והנה היא מולו שותקת. אחרי נצח שלחה יד מאוגרפת קדימה. התבונן באגרוף הנפתח לאיטו, חושף בפניו מפתח. שעה ארוכה נעץ מבטו בעיניה מנסה לתהות על פשרן. לבסוף, הפטיר באי רצון מילים שנשמעו בקושי לאוזניו” “לא ככה”. הסתובב, הניף את תרמילו על כתפו ויצא מהבניין.