ציפור אחת בנחל

אני חושבת שהבנתי את זה קודם. העניין הוא שההבנה נשארה לה רדומה בירכתי הכרתי, גורמת לכאב בטן ותו לא. עכשיו אני גם מבינה מדוע כאבה לי הבטן. לא, זה לא בגלל הלאפה שדחפתי אתמול. רק כשראיתי את רגל הציפור הבנתי. “אהה?” יובל הסתכלה עלי בעיני עגל. “איך הרגל של הציפור קשורה לעניין?” ישבתי עם יובל בתוך אמבולנס שעשה את דרכו לבית חולים וולפסון. “לחדר 4 “, אמרו לי. תחילה הוא נסע במהירות רבה, ועם סירנה. לקח לי עשר דקות לשכנע את הנהג שבשורה התחתונה לא קרה כלום, ושלא יקרה כלום אם הוא ינהג נורמאלי. פעם שנייה שמצליח לי. כוחות הביטחון וההצלה מקשיבים לאזרח ומגיבים מיד. באמת כל הכבוד – בלי ציניות! אמרתי גם שלא צריך בית חולים, אבל על זה לא ויתרו לי. “נדפק לך המוח?” החזירה אותי יובל לאמבולנס. “מה לכל הרוחות את רוצה מהציפור? סליחה, מהרגל שלה?” “את מבינה?” עניתי, “הרגל שלה הייתה תפוסה בענף מפותל”. “אז?” “אז היא לא הייתה יכולה לברוח” עניתי. עכשיו נראה שהאסימון מתחיל ליפול… “אבל כל השאר ברחו…” אמרה יובל בהרהור. “בדיוק!” סיכמתי, שמחה שיובל איתי. הרי יצאנו אל הנחל הזה כדי ליהנות מהטבע וגם מציוץ הציפורים. מה הסיכוי שתהיה בנחל רק ציפור אחת? הנחל הזה תמיד מלא בציפורים. אם נשארה רק אחת, וגם היא רק בגלל שרגלה נתפסה, הרי שיש בנחל משהו שמפחיד אותן! ברגע שההבנה חדרה להכרתי התחלתי לפחד. באחת, הפך הנחל משכיית חמדה לכלא. רציתי רק לברוח. האם השיחים במרחק עשרה מטר ממני זזים או שזה נדמה לי? האם יש שם חיה או אדם? עמדתי משותקת. הסתכלתי על יובל, שהחזירה לי מבט חזרה. גם היא לחוצה. אבל רק בגלל שראתה את הבעת פני. הרוח הניעה את השיחים. מקפיאה אותי. לא היה קר אבל אני הייתי קפואה. משהו לא בסדר. משהו מאד לא בסדר אם אין בנחל ציפורים. פתאום מצאתי את עצמי מחייגת 100. מה אני עושה? מה אני אגיד למשטרה? שאני מפחדת ושאני רוצה שיבואו? הכי טוב שאגיד שאני רואה מחבל. הם בטוח יגיעו מיד. מחבל? באמצע הנחל? מה אני מפגרת. “מוקד 100 שלום”. הם ענו! מה אני עושה? מה אני אומרת? לא ממש התכוונתי, וזה לא בדיוק הייתי אני, אבל שמעתי את עצמי צועקת: “הצילו, אונס!” התגובה השאירה אותי המומה. המוקדן ביקש ממני להעביר את הטלפון לספיקר, ואחרי שעשיתי זאת, הוא ממש צעק עלי. עד כדי כך שאם היו ציפורים בנחל הן היו בורחות מהצעקות שלו: “תקשיבו לי היטב, הפעלנו איתור על הטלפון הזה. אנחנו יודעים מה מיקומו. תוך חמש דקות 3 ניידות מגיעות למקום הזה! תברחו כל עוד אתם יכולים!” איך הבן זונה יודע? מה, יש לו גלאי אמת לתלונות שוא? ובשביל מה הוא טורח לבייש אותי מול כל העצים בנחל? לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. יובל אחזה בידי, בעיניה מבט של בואי נברח עכשיו. בעוד אנו עומדות קפואות וחושבות מה לעשות, התרוממו שלושה בחורים מהשיחים שבמרחק עשרה מטר מאיתנו ונשאו רגליהם בשעטה במורד הנחל. יובל ואני עמדנו והסתכלנו מהופנטות בדמויות המתרחקות. הפחד, שהתחלף בתחושת אשמה, שב ותקף. צמרמורת ירדה במורד גבי והשתכנה אחר כבוד בכפות רגלי. המחשבה של מה שכמעט קרה, לפתה את גרוני. “לפי השקט אני מניח שזה עבד. הם ברחו נכון? בואי דברי אלי כדי שאני אדע שאת בסדר.” הטלפון נשאר פתוח. “אלוהים…” מלמלתי ספק לטלפון ספק לעצמי. המוקדן לא דייק. קודם כל הגיעו ארבע ניידות ולא שלוש. וחוץ מזה לקח להן שש דקות ולא חמש. בקיצור, הוא לא רק דיבר אלא גם קיים. איזה תותח. יותר מזה, השוטרים גם הצליחו לתפוס את שלושת הבחורים. אובייקטיבית, הבחורים לא עשו כלום. אבל אובייקטיבית לא טיילה באותה שעה בנחל אלא אני. וגם יובל. ואף אחד לא ישכנע אותי שלולא תחושת הבטן שלי והתגובה המהירה של המוקדן לא היה קורה כלום. “איך?” שאלתי מאוחר יותר את השוטר שניהל את כל הבלגן. “איך אתם עושים את זה?” “הייתי שמח לתאר לך את היכולות המופלאות של המשטרה,” ענה, “אבל האמת קצת פחות זוהרת. לצערי אנחנו פשוט מתורגלים”. “תמסור תודה חמה למוקדן” אמרה יובל. “כן, נכון. מגיע לו” ענה השוטר. הסתכלתי על יובל. אני מכירה את המבט הזה שלה. אבל אפילו לה היה השכל לא לבקש. יש גבול. וחוץ מזה, יכול להיות שעוד נצליח להשיג את המספר שלו, חשבתי ועליתי על האמבולנס.