מעשה בטבעת

אלעד החזיק את הטבעת בעדינות בין אצבעותיו והרימה באוויר, עיניו עוקבות בציפייה אחר קרני השמש הניתזות מהזהב הלבן. הטבעת, ספק זהובה ספק כסופה, פרופיל שטוח, עיצוב נקי. “פשוט מושלמת” חשב אלעד בקול רם. “אני מסכימה” ענתה הזבנית, וחיוך רחב יודע סוד על פניה. “כמו זאת שהיא מיועדת לה”. אלעד הסמיק קלות: “נכון”. הם יוצאים יחד כבר שנה וחצי. היא באמת מושלמת. אלעד הוציא מתיקו כמות נכבדה של שטרות אותם אסף אחד לאחד במהלך שלושת החודשים האחרונים. הזבנית צחקה בשביעות רצון וניגשה למלאכת הספירה. איפה היא עכשיו, חשב אלעד לעצמו, וכבמטה קסם צלצל הנייד שלו. “היי חמוד, איפה אתה?” “אני בעבודה” ענה, וכל החנות השתתקה. “ואיפה את?” שאל בתשובה. “גם בעבודה”, ענתה. “מתגעגעת אליך.” שריר לא זז בפניו. אף לא אחד מהנוכחים בחנות הבחין במשהו יוצא דופן. אבל בטנו של אלעד געשה. עמדה להתפרץ. הוא התקשר אליה לעבודה לפני חמש דקות. ענו לו שהיא יצאה ואמרה שתחזור בעוד כשעה. הם לא אמרו זאת, אבל הוא ניחש. ניב, הבחור החדש יצא איתה. הפך במחשבותיו עוד ועוד. את מה שסיפרו לו, ואת מה שלא. דמיונו השתלט ונשא אותו הרחק. הוא ראה אותם יושבים יחד בבית קפה. מדברים, נוגעים בידיהם, צוחקים. לא! אמר לעצמו. זה לא יכול להיות. זה לא מה שקורה… זה רק אני. בית הקפה נמוג והפך לבית. הבית שלהם. שלו! חדר השינה… הוא עצם עיניו בחוזקה ופתחם שנית. דמעות בלתי נראות נקוו בצידן. הנייד עוד היה צמוד לאוזנו. לא עברה ולו שנייה אחת. “אחלה. גם אני מתגעגע. חייב לסגור. אוהב. ביי.” “נשיקות” ענתה בחורה צעירה מחוץ לחנות וסגרה את הנייד שלה. הבחורה השקיפה דרך חלון הראווה הגדול של חנות התכשיטים על גבו של אלעד. עיניה בורקות, חיוך רחב מרוח על פניה, וידיה אסופות בחוזקה אל ליבה. אלעד נשם נשימה עמוקה ונאנח. לרגע בהה בנקודה כלשהי על הקיר שמולו, ואז נתן הטבעת לזבנית וביקש כספו בחזרה.