אחריות
הטלפון שוב צלצל. גדי הסתכל על המספר ולא ענה.
גל רגשות אשם שטף אותו. לא מספיק בכדי שיענה. הצלצולים הלכו ופחתו עם השנים, אך לא פסקו לגמרי. והאמת שלא היה לו מושג כמה זמן עבר שם, אצלה, בין צלצול לצלצול.
מצד שני, לא החליף את הטלפון. נשאר עם טלפון צדפה מיושן כשאף אחד סביבו לא מצליח להבין מדוע הוא לא משדרג לסמארטפון. אחרי כל צלצול גדי מנסה להיזכר מתי זה קרה. לפני עשר שנים? 15 שנה? ואולי זה בכלל לא קרה, והמספר שאליו הוא לא עונה בכלל שייך למישהו אחר?
זה קרה לפני כל כך הרבה זמן. לא היה אז "פוליטיקלי קורקט", פלאפון בדיוק סיימו לפרוס את מה שהם קראו לו דור 3 והוא עוד עבד במפעל.
למרות שחשב עליה רבות מאז, לו היה לו מושג מי היא הייתה, והאם היא עדיין. אבל לייתר ביטחון, הוא לא נוסע יותר בכביש 2 מתל אביב לחיפה. מצד שני, למה באמת אין לו סמארטפון? האם הוא מתגעגע? המחשבות שלו נדדו כמעט 15 שנה לאחור. לאותה הנסיעה. לאותו הלילה.
"דווקא היה נחמד", אמר לנירה.
"כן, היה באאאמממת נחמד", ענתה נירה והחניקה פיהוק.
גדי העיף מבט אוהב הצידה וצפה בנירה מאבדת אט-אט קשר עם המציאות.
"לא אכפת לך שאני אנמנם, נכון?" שאלה נירה.
"לא, אין בעיה, שתיתי המון קפה, אני ערני", ענה גדי. לא נשמעה כל תגובה.
המכונית עשתה את דרכה צפונה לכיוון חיפה. הייתה מעט תנועה. אפילו בנתיב הנגדי. נדיר למוצאי שבת. כנראה שהשעה המאוחרת ומזג האוויר בחוץ תרמו לכך. התנועה הלכה ונעשתה דלילה ככל שהתרחקו מתל אביב.
זה באמת לא היה כל כך נורא כמו שחשב שיהיה. אחיה של נירה היה נחמד בצורה מפתיעה, ואפילו תומר ומאיה נהנו. גדי חשב שזאת הפעם הראשונה שהם ממש שיחקו עם בני הדודים שלהם. הוא ונירה פשוט לא שמעו אותם. זאת גם הסיבה שהם יצאו לדרכם חזרה כל כך מאוחר.
כולם היו הרוגים מעייפות. הילדים נרדמו עוד לפני הרצלייה ונירה לא החזיקה הרבה אחריהם. גדי, אחרי שלוש כוסות קפה, הרגיש ערני למרות השעה. האמת היא שהוא אהב את הנסיעה בשעות האלו. המשפחה ישֵנה לידו וכל הכביש שלו.
הוא שם גלגלצ, פתח מעט את החלון שייכנס אוויר מבחוץ, והתרווח בכסא. המכונית דהרה צפונה, פנסיה חותכים את החושך.
אחרי מחלף זיכרון מגיע הקטע הקשה, ידע גדי. מעט מכוניות, הכביש ישר וארוך, ובעיקר חשוך. העננים הכבדים שכיסו את השמיים הגבירו את החשכה ויצרו אווירה קודרת. הבזקי אור עיטרו את קצה האופק, מעידים על סערת ברקים ההולכת ומתקרבת. מנסים לקרוא תגר על החשיכה. הכביש המונוטוני הזמין לישון. למרות זאת, גדי הרגיש ערני ודרוך. הוא ידע שאין סיכוי שיירדם. הוא הכיר את עצמו היטב. זה הכול עניין של אחריות. המשפחה שלו ישֵנה על ידו. סומכת עליו במאת האחוזים.
מחלף עתלית מואר, ואחר כך קטע חשוך אחרון עד חיפה. המעבר מהאור לחושך השאיר אותו לוט באפלה. כל שיכול היה גדי לראות היה קטע הכביש המואר על ידי פנסי המכונית. הוא חיפש את גשר הרכבת ובקושי ראה אותו.
גדי דמיין את עצמו נכנס לעולם "שלו" בעוברו מתחת לגשר, משאיר את תל אביב מאחור.
לפתע, הבזק שָטַף באור לבן בוהק את כל החלון הקדמי, מציף כהרף עין את שאר החלונות.
"ואו! ראית את זה?" צווח גדי בהתלהבות, תוך כדי שהוא משתלט בחזרה על המכונית ומביא אותה לכדי עצירה בשוליים.
"לא ייאמן! איזה ברק! הצלחת לראות משהו או שישנת?" גדי עוד היה מסונוור. עיניו הסתגלו לאִטן בחזרה לאפלה.
"בחיים שלי לא ראיתי ברק כזה יפה. תגידי את חוש..." התלהבותו של גדי נחתכה חדות. הוא התבונן במושב שלידו ולא האמין.
שפשף את עיניו, עצם ופתח אותן מספר פעמים, צבט את עצמו שוב ושוב. דבר לא השתנה. צמרמורת טיפסה במעלה גבו.
המושב שלידו היה ריק.
גדי הסתובב במהירות לאחור, וליבו החסיר פעימה. הספסל האחורי היה ריק אף הוא. תחושת אימה השתלטה עליו. רעד בלתי נשלט אחז בו ובחילה מילאה את גרונו.
הוא חיפש בקדחתנות אחר משפחתו בתוך הרכב פרק זמן ארוך למדי, עד שהבין שאין היגיון רב במעשיו. יצא החוצה וחיפש סביב הרכב, בתא המטען ובשיחים שלצדי הדרך, תוך שהוא צועק "נירה! מאיה! תומר!" בגרון ניחר. אחרי מספר דקות עקרות רץ כל עוד נפשו בו אל הגשר. לשווא. מתוסכל, מפוחד ומבוהל עד אימה חזר אל הרכב ועמד לצדו ללא שמץ של מושג מה לעשות.
למרות שלא ידע מה יאמר, החליט שהוא עוצר את הרכב הראשון שעובר ומבקש עזרה. אחרי כעשר דקות צפה ועלתה בקצה הבלתי מושג של מחשבתו תחושה לא נעימה שהעצימה את פחדיו. הוא ניסה להתרכז ולהבין מה הדבר החדש שטורד את מחשבתו, אך ללא הצלחה מרובה. תחושת הריקנות שבלעה אותו חסמה כל חוט מחשבה אחר.
הוא חיכה עוד מספר דקות לפני שהתחושה העמומה התפרצה בגסות לתוך הכרתו: אין אף רכב אחר!
הוא עומד ומחכה יותר מרבע שעה לרכב כלשהו, ואף רכב לא עובר. אפילו לא בנתיב הנגדי! יותר מכך, אף רכב לא עבר מאז הברק! היה לו קשה להעריך כמה זמן עבר מאז, אולי שעה. ובכל הזמן הזה הכביש היה ריק לחלוטין. זה מוזר אפילו לשעת לילה מאוחרת.
אחרי התלבטות נוספת החליט גדי להתקשר למשטרה.
"מוקד 100 שלום", ענה קול נמרץ בצד השני. לפחות הוא לא לבד.
"שלום, שמי גדי ויש לי בעיה קצת מוזרה", תכנן גדי לומר. במקום משפט זה שמע את עצמו אומר: "המשפחה שלי נעלמה!"
"או-קי, בוא נתחיל בכך שתאמר לי מי אתה והיכן אתה נמצא, ואחר כך תספר לי מה קרה מההתחלה", ענה המוקדן.
אחרי מספר דקות גדי השתתק, והמוקדן המשיך: "תראה, אני לא רומז שאתה לא מספר את האמת. אני שומע בקולך שאתה רציני, שלא לומר מיואש. אני לא בטוח שאני רוצה לרשום את התלונה שלך ביומן, זה לא נשמע טוב. מי שיקרא יחשוב שאתה שיכור או על סמים או אולי אפילו משוגע.
"בוא ננסה לחפש תשובה פשוטה למה שקרה. אני מבקש שתצא מהמכונית ותבדוק אותה היטב מסביב, תחפש סימנים של תאונה. אחר כך תחפש בשיחים בצד הדרך, אולי נרדמת לרגע והם ירדו לעשות צרכים, אחר כך..."
"אתה לא מקשיב לי!" צעק גדי. "עשיתי כבר את כל זה. אני עכשיו בכלל מחוץ למכונית. אין שום מכה ואין זכר למשפחה שלי. איזה צרכים ואיזה שיחים. אני כבר שעה מחפש אותם."
"אז מה בעצם אתה מבקש ממני?" שאל הבחור מהמוקד.
"וכבר יותר משעה אין אף מכונית על הכביש!" המשיך גדי בשלו.
"עכשיו מאוחר בלילה."
"שלא תהיה מכונית יותר משעה?"
"תסלח לי אם אני מתקשה לקבל את הערכת הזמנים שלך. לפי איך שאתה נשמע, אני לא בטוח שניתן לסמוך עליך."
"אז מה אני עושה עכשיו?"
"תראה, אני לא מנסה לנפנף אותך, אני רק מנסה לתאר לך איך המצב נראה מהזווית שלי. אני יכול לשלוח אליך ניידת. בשביל זה אני אהיה חייב לרשום את התלונה שלך. כמו שאמרתי כבר, זה לא נשמע טוב. אתה יכול רק להסתבך. אני גם לא רואה מה הם יעשו בשטח, אם אתה אומר שאת הכול כבר ניסית. השוטרים אף עלולים לעצור אותך, כי אתה מסוכן לעצמך ולציבור. גם תלונה על היעלמות של מישהו אני לא יכול לפתוח, כי עוד לא עברו 48 שעות. אין לי הרבה איך לעזור לך."
"אז מה אני עושה עכשיו?" זעק גדי בחלחלה.
"אני יכול להציע לך משהו אחר? שלא קשור למשטרה?"
"אה?"
"אני יכול לנסות להציע לך דרך אחרת, שלא קשורה למשטרה?"
"על מה אתה מדבר?" שאל גדי והמשיך מיד: "טוב, לא משנה, אני מעוניין לשמוע כל רעיון."
"יפה. אז מאחר וקצת משעמעם לי הלילה, אני יכול להקדיש לך מספר דקות. כל עוד אין קריאות אחרות. תראה, אני לא שוטר, אני רק עובד במענה הטלפוני בלילות. למעשה אני סטודנט לתקשורת באוניברסיטה, ויש לי מרצה בשם ד"ר אברהם שפיר. הבנאדם בעל ידע מקיף כמעט בכל בתחום. ממש אנציקלופדיה. אחד התחומים שהוא מרבה לעסוק בהם וגם מדבר עליהם בהרצאות, הוא תפיסת המציאות. תן לי רגע לתאר לך את הסיפור שלך מזווית הראייה של תורת תפיסת המציאות."
גדי לא ממש הבין במה מדובר, אבל קיבל בברכה כל ניסיון להסביר את שאירע.
"מדבריך ניתן להסיק שקרה דבר אחד מתוך שלוש האפשרויות הבאות:
"או שעצרת בצד הדרך ונרדמת, ואולי אפילו הגעת הביתה והלכת לישון, ואז כל מה שקרה וגם כל השיחה הזאת הוא חלום. או שעשית תאונה, איבדת את ההכרה ועכשיו אתה שוכב מחוסר הכרה בבית חולים.
"בכל מקרה," המשיך הבחור מהמוקד, "כל מה שקרה כולל השיחה הזאת, אינם אמיתיים אלא חלק מהדמיון שלך."
"אמרת שיש שלוש אפשרויות והזכרת רק שתיים", אמר גדי.
"נכון. תראה, יש בעיה מסוימת עם הגישה הזאת. כי אם הכול בדמיון שלך, אזי גם אני יציר דמיונך. ובתור יציר דמיונך אני לא יכול להעלות את האפשרות שאני אדם דמיוני. את זה אתה צריך לעשות. אם כבר אז אני אמור למחות בתוקף על כך ולהתעקש שאני אמיתי.
"לכן, מאחר ואני העליתי את הנושא, זה כנראה לא מה שקורה."
"אז מה האפשרות השלישית?" שאל גדי, שכבר היה מבולבל למדי.
"האפשרות השלישית היא שאתה או על סמים או משוגע. הסיפור שלך מסתדר היטב עם סכיזופרניה. או אולי יש לך בעיית זיכרון. אני רק מקווה שאם באמת יש לך משפחה, לא פגעת בהם ללא כוונה."
צמרמורת חלפה בגבו של גדי. הוא לא על סמים, בזה הוא בטוח. הוא בוודאי לא ינהג עם משפחתו כשהוא שיכור. האפשרות שמא הוא השתגע פתאום כבר חלפה במוחו, והודחקה מיד. מכל האפשרויות, האפשרות שהוא חולם נראתה הפחות גרועה. גדי קיווה שזה אכן מה שקרה. "אז מה אני עושה עכשיו?"
"סע הביתה. אין לך דבר יותר טוב לעשות. בבוקר הכל ייראה אחרת.
"אם אתה רוצה אני יכול לתת לך את הטלפון של המרצה שלי. אני רק סטודנט, לד"ר שפיר בטח יהיו רעיונות נוספים. ואל תדאג לשעה. עם סיפור כמו שלך הוא ישמח שהערת אותו."
גדי נשאר לעמוד עוד זמן רב בחוץ. צעק לנירה עוד מספר פעמים, ולבסוף נכנס לרכב תוך שהוא ממלמל לעצמו: "זה לא יכול להיות. עדיין אף רכב לא עבר. זה לא יכול להיות".
בדרך הביתה ניסה להתקשר לד"ר שפיר, אבל לא הייתה תשובה. השאיר הודעה.
בעשרים הדקות שבהן נסע בתוך חיפה עד לביתו, לא רק שלא ראה אף רכב נוסע, הוא לא ראה אפילו רכב אחד חונה. שלא לדבר על כך שלא ראה אף נפש חיה ברחוב.
"לפחות אין בעיית חניה", אמר לעצמו כשעצר מתחת לביתו.
הבית היה חשוך וקר. משום מה ציפה גדי לראות את נירה והילדים בבית.
הוא התיישב על המיטה מיואש וניסה לחשוב מה הוא יכול לעשות, ממילא הוא לא יירדם.
מבין שלושת האפשרויות, חלום הייתה האפשרות היחידה שגדי היה מוכן להשלים איתה, ולכן הוא היה נחוש להוכיח לעצמו שהוא חולם. הוא ניסה לשחזר את השיחה: הבחור ממוקד 100 אמנם העלה את רעיון החלום, אבל פסל אותו. בכך התנהג בדיוק כפי שיציר דמיון היה נוהג – יתעקש שהוא אמתי. כלומר, גדי אכן חולם!
גדי לא היה בטוח שהלוגיקה שלו עקבית, אבל לא הייתה לו כוונה להתווכח עם עצמו. הוא חולם ודי. מצב רוחו השתפר באחת!
אבל איך יהיה בטוח שהוא חולם?
מבלי משים, ענה גדי לעצמו, ממשיך באותו קו מחשבה: אם הוא חולם ומודע לזה שהוא חולם, אזי הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. לדוגמא, הוא יכול לזמן את משפחתו.
צמרמורת חלפה בגבו. אם יזמן את משפחתו, איך ידע אם זאת מציאות או חלום? הוא לא רצה לזמן את משפחתו, הוא רצה למצוא אותם! עד אז עדיף להיות בטוח שהוא חולם. לכן, צריך לעשות משהו שייראה בברור כחלום. משהו מטורף כמו השטויות של חבריו במפעל – למשל, לחלום על פאמלה אנדרסון.
"נו, אז שתופיע", הפטיר גדי לחלל האוויר.
דפיקה נשמעה בדלת.
"נירה!" צעק גדי בשמחה ורץ לפתוח.
הבחורה הבלונדינית שעמדה בפתח לא הייתה נירה. על פניה היה נסוך חיוך רחב, ועיניה הביטו הישר לפניו של גדי.
אך את כל זה גדי לא ראה. מבטו היה מרוכז כחמישה עשר ס"מ נמוך יותר, בחלקה העליון של חולצתה, שאיים להתפקע.
"פאמלה אנדרסון?" שאל גדי ושפשף את עיניו.
"האחת והיחידה", ענתה. "אפשר להיכנס?"
"איך את מדברת עברית?" שאל גדי תוך שהוא זז הצידה.
"למה שאני לא אדבר עברית?" שאלה פאמלה ונכנסה.
"כי את... לא משַנֶה", ענה גדי. יותר מדי דברים קרו בפרק זמן קצר יחסית. הוא היה מבולבל לגמרי.
פאמלה הסתובבה קצת ברחבי הדירה, ואז נעמדה מולו כשחיוך ממזרי על פניה: "אז מה עכשיו?"
שיתוק אחז בגדי. לא ניתן היה לטעות בפירוש כוונותיה. לגדי היה גם ברור מאד מה הוא רוצה לעשות. מצד שני, ייסורי מצפון תקפו אותו גלים-גלים: לא רק שמשפחתו נעלמה ובמקום לחפש אותם הוא מתעסק בעצמו, אלא שהוא עומד לבגוד בנירה. מצד שלישי, הוא חולם. כלומר, משפחתו בסדר ומה שהוא עומד לעשות לא נחשב כבגידה. מצד רביעי, האם הוא באמת חולם... והאם בגידה בחלום היא לא בגידה?
פאמלה שמה קץ לעניין כשהודיעה לו שהיא הולכת להתקלח.
"באמת, גם לי לא תזיק מקלחת", אמר גדי ספק לגבה המתרחק של פאמלה ספק לעצמו, ופסע בעקבותיה.
בכל הזמן ששהו במקלחת, וגם כשהמשיכו עוד שעה ארוכה במיטה, לא חשב גדי על נירה או על מה שאירע. עד שנרדם...
צלצול הפלאפון שלו הקפיץ אותו מהמיטה.
"נירה?!"
"לא. זה לא נירה", ענה קול גברי עמוק.
"אה. אז זאת טעות."
"אני לא בטוח. אתה התקשרת אלי", המשיך הקול בצד השני.
"אני התקשרתי אליך? לא נראה לי", התעקש גדי.
"אני מצטער שהערתי אותך. פשוט נשמעת מבולבל ומיואש בהודעה שהשארת לי, לכן החלטתי להחזיר לך צלצול מיד כששמעתי אותה."
"אתה לא המרצה לתפיסת התקשורת משהו..."
"שמי אברהם שפיר. ואכן אני מרצה לתקשורת באוניברסיטה. שוב, אני מתנצל על השעה. חשבתי שעדיף להתקשר מיד ולא לחכות לבוקר."
"אה כן, תודה שהתקשרת", אמר גדי והתרחק קצת מהמיטה כדי לא להעיר את פאמלה. "זה כבר לא אקטואלי. אני פשוט חולם עכשיו, כך שהכל הסתדר."
"אתה חולם? ממ... מעניין. את זה עוד לא שמעתי." הייתה שתיקה של מספר שניות, ואז: "תגיד, אם אתה ממילא חולם, אפשר אולי לשאול אותך מספר שאלות? אני לא מחזיק אותך ער, כי אתה הרי ישן וחולם."
גדי חשב רגע והחליט לענות בחיוב.
אברהם המשיך: "צלצול הטלפון העיר אותך, נכון?"
"נכון."
"כלומר, ישנת במהלך החלום שלך. זה אמנם נדיר אבל יכול לקרות. תגיד, אתה זוכר למה התקשרת אליי ומה הייתה ההודעה שהשארת?"
"כן."
"אז אתה לא חולם! אולי ניתן להירדם ולהתעורר בתוך חלום, אבל לא ניתן לזכור את מה שקרה לפני 'שנרדמים'."
"אם אני לא חולם, אז איך זה שאתה מתקשר אלי בארבע לפנות בוקר?"
"אני בדרכי לוועידה אקדמית בברצלונה, מדבר איתך מהמונית בדרך לנתב"ג. עוד דבר, אם תשאל אנשים בחלום אם אתה חולם, הם יאמרו לך שאתה אכן חולם. אנשים במציאות יענו לך שאתה משוגע. או סתם יצחקו עליך."
"נו, אז אני חולם?"
"לא. אתה לא חולם."
"אז מה, אני משוגע?" שאל גדי בחוסר סבלנות. הכיוון שהשיחה הובילה אליו לא מצא חן בעיניו.
"קשה לי לענות על זה, למרות שתחושת הבטן שלי אומרת שלא. אתה רוצה אולי לומר לי מאיפה קיבלת את המספר שלי ולמה השארת לי הודעה?"
גדי סיפר לד"ר שפיר את כל מה שקרה כולל השיחה עם הסטודנט ממוקד 100. איך הגיע הביתה ואיך החליט שהוא חולם. כן חלום לא חלום, את החלק הקשור לפאמלה החליט שמוטב להשמיט.
"מעניין מאד. פשוט תיאור קלאסי של שער ובריאה."
"סליחה?"
"כן אתה צודק. אני צריך להסביר," אמר המרצה, "אז יש לי חדשות טובות בשבילך: אתה לא חולם ואתה לא משוגע. המאורעות שעברת היו אמתיים ויש להם הסבר. קוראים לזה 'שער ובריאה', וזה הרבה יותר נפוץ ממה שחושבים."
"מה זה?"
"בצורה לא מודעת בניתָ שער – גשר הרכבת – לעולם אחר, העולם שלך. יותר מכך, העולם שאליו עברת לא היה קיים קודם. ברגע שיצרת את השער גם בראת עולם חדש."
"מה, אתה צוחק עליי?"
"לא. עד כמה שזה נשמע לך מופרך, זה מה שקרה. זה מסביר הכול, בעוד ששאר ההסברים שחשבת עליהם לא מסתדרים", ענה אברהם שפיר.
"מהתיאור שלך נשמע כאילו אני אלוהים."
"אתה קרוב לאמת, בעולם שלך אתה אלוהים. אתה יכול לברוא כל דבר."
הדברים של אברהם נשמעו לגדי כאוסף שטויות, אבל הכיוון נשמע מסקרן, שלא לומר מפתה. בכל מקרה, זה נשמע הרבה יותר טוב משיגעון או מתאונת דרכים. גדי החליט להמשיך ולשאול את אברהם על ה"תיאוריה" הזאת. להזיק זה לא יכול.
"תגיד, אז מה בעצם ההבדל בין לחלום לבין להיות אלוהים? האם כשאנחנו חולמים אנחנו לא בוראים עולם משלנו?"
"ההבדל הוא שהחלום מתנהל על ידי תת ההכרה, ולכן הוא לא רק לא צפוי אלא גם לא ממש נשלט."
"אתה רוצה לומר שבראתי עולם ללא נפש חיה כי זה מה שאני רוצה? לי זה נשמע יותר כמו תת ההכרה שלי", מחה גדי.
"מסתבר שרוב העולמות נבראים ריקים, והאלוהים ממלא אותם רק אחר כך. כך גם נבנה העולם שלנו."
"עולמות?"
"אמרתי לך שזה קורה הרבה – זה לא משהו מיוחד. כלומר, יש הרבה אנשים שהם 'אנשים רגילים' בעולם הזה ואלוהים בעולם אחר שנברא על ידם", ענה אברהם.
"אתה רוצה לומר לי שגם העולם שלנו נברא באותה צורה?"
"בוודאי. בתורה כתוב שאלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו. זה כנראה מה שאנחנו כבני אדם בתפקיד אלוהים מסוגלים לעשות. אם תקרא בין השורות בתורה תגלה שאלוהים מתנהג כאחד האדם: מחפש תשומת לב וכבוד. אפילו רוצה שיעריצו ויעבדו אותו. זה לא נראה כאלוהים כל יכול."
"רגע," אמר גדי, "אני רוצה להבין. לטענתך כולם כל הזמן בונים עולמות מקבילים? והעולם שלנו, אם כן, הוא אחד העולמות?"
"לאט-לאט. אמרת כאן מספר דברים. הרשה לי בבקשה להתייחס אליהם אחד לאחד:
"קודם כל, לא כולם בוראים עולמות. רק מתֵי מעט. יחד עם זאת, כמות העולמות היא יחסית גדולה כי יש הרבה מאד אנשים. איך בדיוק מתרחשת הבריאה אני לא יודע. אני רק יודע שזה קרה בעבר, ממשיך לקרות בהווה ויקרה גם בעתיד. למזלך, או לרוע מזלך, אתה אחד מאותם יחידי סגולה.
"דבר שני, לא מדובר בעולם מקביל אלא בעולם ניצב. הוא 'יוצא' מעולם המקור – העולם בו נולד האלוהים של העולם החדש - וממשיך להתקיים ללא קשר אליו. כלומר, ב'ניצב' אליו.
"שלישית, כן. גם העולם שלנו נברא כך. וגם העולם שקדם לו – העולם שממנו הגיעה האלוהים שיצרה אותנו – נברא כך. וכך הלאה וכך הלאה. כולם נבראו באותה הצורה על ידי בני אדם כמוני וכמוך."
"מה? האלוהים שלנו הייתה אישה? זה לא מה שכתוב בתורה!"
"לא בצורה מפורשת. שוב, רק בין השורות. לדעתי, אחת הראיות המשמעותיות לכך שהאלוהים שלנו הייתה אישה, היא שהדבר הראשון שבראה היה אדם. רק אחר כך, כשהבינה שהיא לא יכולה להיות בת זוגו בעולם שאותו בראה, היא בראה (בצער רב, יש לומר) בת זוג עבורו – חוה. למזלנו מדובר בבגרות רבה. בסופו של דבר צריך מידה לא מבוטלת של בגרות על מנת להבין שיש לך אחריות, בתור אלוהים, לדאוג לעולם שלך ולברואים בו, ולא לעצמך."
"למה שהאלוהים יברא בן או בת זוג?" שאל גדי. השיחה התפתחה לכיוון אחר לגמרי משחשב. אבל עניינה אותו.
"כי האלוהים הוא גם אדם. ואף אדם לא רוצה להיות לבד. אז זה הדבר הראשון שבן אדם – גבר או אישה - יעשו במקרה והם ימצאו את עצמם בעולם אחר ללא נפש חיה. גם אתה, אם תישאר בעולם שלך עוד קצת, תרגיש לבד. אני מניח שתברא לעצמך אישה."
גדי לא ענה. רק התבונן בשִפעת השיער הבלונדיני שהיה פרוש על המיטה לא הרחק ממנו. מכל ההסבר המלומד של ד"ר שפיר על אלוהים, רק דבר אחד עלה במחשבתו: הוא כנראה האלוהים הראשון שברא בעל חיים המבוסס על פחמן וסיליקון.
"האם האלוהים שלנו שכבה עם אדם?" שאל.
"אני מניח שכן. בשביל זה היא בראה אותו."
"האם אין כאן טעם לפגם? מה היה קורה אם היה נולד להם ילד?"
"טעם לפגם זה עניין פילוסופי או מוסרי. אין עם זה כל בעיה אחרת. גם אם היה נולד להם ילד, הוא היה בן אדם. כולנו בני אדם", השיב אברהם.
"אמרת שהיו הרבה מאד עולמות ואלוהויות, האם כולם נהגו באחריות?" שינה גדי את הנושא לפני שיסתבך בלשונו. מצפונו שב לייסר אותו.
"לא, ולכן הרוב כנראה נידון לכליה או להיות עולם נטוש. למעשה, כמות העולמות השורדים קטנה מאד. צריך המון בגרות ותחושת אחריות על מנת להיות אלוהים מוצלח. ככלות הכל, האלוהים הנו אדם בעולמו, ולכן גם הוא ימות ביום מן הימים. העולם שברא צריך להיות מאוזן כך שיחזיק מעמד גם ללא עזרתו.
"האלוהים שלנו הייתה כנראה גאון. היא לא רק בראה עולם עם דברים, היא בראה גם תהליכים. אחד מהם הוא האבולוציה.
"מה? האבולוציה נבראה?"
"בודאי. מה לדעתך כתוב בשבעת ימי הבריאה ב'בראשית'?"
"רגע, אני לא מבין," אמר גדי, "מה נכון? התורה או האבולוציה?"
"שניהם! אמרתי לך שהאלוהים שלנו הייתה גאון."
" תגיד, אז מה קורה איתה כיום?"
"מתה מזמן, מן הסתם?"
"איך? היא אלוהים, לא?"
"שוב, היא אלוהים רק בעולם שלנו. בעולם שלה היא בת תמותה. כאלוהים בעולמנו, היא יכולה לקבוע מתי להיכנס ומתי לצאת, וכמה זמן יעבור אצלנו בין פעם לפעם. אבל היא בכל זאת בת תמותה, ולכן יום אחד היא פשוט מתה בעולמה ולא הגיעה שוב לעולמנו. יש ויכוח אם זה קרה לפני או אחרי חורבן בית ראשון. בכל מקרה, זה קרה לפני חורבן בית שני. נראה לך שהייתה מתרחשת שואה אם אלוהים שלנו עוד הייתה בחיים? ולמה בתקופת התורה היו כל כך הרבה נִסים, וכיום אין יותר?
"סך הכול, עם כל המגרעות, יש לנו עולם לא רע בכלל! הייתי שמח אם היא הייתה מופיעה ומעלימה את הנשק להשמדה המונית, אבל כנראה שעם זה נצטרך להסתדר לבד."
"תגיד", אמר גדי ושוב שינה נושא, משהו אחר טרד את מנוחתו, "אמרת שאלוהים יכול לנוע בין העולמות, אבל לא שהוא מסוגל לתקשר ביניהם. אז איך זה שאני מצליח לדבר איתך עכשיו או קודם עם המשטרה?"
"כי אתה מדבר מפלאפון דור שלישי."
"לא הבנתי."
"זה קצת טכני, אתה רוצה שאפרט?"
"תנסה לפחות", ענה גדי.
"הדור השלישי בפלאפונים משתמש בשיטת שידור שנקראת CDMA. הרעיון בשיטה הוא קידוד של השיחות בצורה אורתוגונאלית אחד לשנייה. אורתוגונאליוּת זו ניצבוּת מתמטית", המשיך אברהם לפני שגדי הספיק לשאול. "מה שיפה ברעיון הזה הוא, שבגלל האורתוגונאליוּת – הניצבוּת - השיחות אינן מפריעות אחת לשנייה כשהן באותו עולם, בעוד שהן זולגות ללא הפרעה לעולמות ניצבים. זה מה שמאפשר לנו לדבר. הבנת?"
"כן", ענה גדי שלא ממש הבין, אבל לא רצה להודות בכך. "אז למי עוד אני יכול להתקשר?"
"אתה יכול להתקשר למי שתרצה כל עוד אתה משתמש בפלאפון שלך."
גדי חשב למי הוא יכול להתקשר בארבע לפנות בוקר – רק לנירה. אבל הנייד שלה כבוי. אם יתקשר הביתה, הטלפון לידו יצלצל... הגיעה השעה להעביר את השיחה שלו עם אברהם לפסים פרקטיים: "תגיד, אז איך אני חוזר לעולם המקורי? אם אני אלוהים, למה אני לא יכול פשוט לעשות שאחזור?"
"שוב, אתה אלוהים רק בעולם שבראת ולא בעולם המוצא. אתה יכול לברוא שער לעולם חדש, אבל אתה לא יכול לעשות נִסים בעולמך. אם אתה רוצה לחזור, עליך לעבור בשער."
"טוב, תודה על השיחה ועל העצות, ושתהיה לך נסיעה טובה ל... לאיפה אמרת ש..."
"לברצלונה. תודה. אני מניח שאתה מתכוון לחזור, אז שיהיה לך בהצלחה ואשמח לשמוע ממך יותר כשאחזור מהוועידה."
"תודה, אז להתרא..."
"רגע, סליחה, אפשר עוד דבר קטן אחד?"
"בוודאי, מה?"
"תזכור בבקשה שעד שאתה חוזר לעולם שלנו – עולם המקור, אתה אלוהים. אתה צריך לנהוג משנה זהירות בכל דבר שאתה עושה. אתה בראת את העולם הזה ויש לך אחריות כלפיו, גם אם תשאיר אותו ריק."
"או-קי, תודה."
גדי לא הצליח להחליט אם השיחה הייתה אמתית או חלום. אבל היה בה משהו שנתן לו תקווה. בפעם הראשונה מאז המעבר תחת הגשר היה לו מושג מה לעשות. הוא יעבור חזרה. יחזור לעולם המקור לפי ד"ר שפיר, או שיתעורר.
הוא חכך בדעתו האם להספיק עוד חפוז אחרון לפני שהוא מתעורר, והחליט לוותר. הוא יצטרך להסביר לאן הוא הולך ולמה. הוא התלבש בשקט ויצא מהבית.
ביציאה מחיפה הגביר גדי את המהירות. המחוג בלוח המכוונים התקרב לקצה גבול יכולתו. המכונית רעדה. הגשר קרב במהירות וגדי הפך מתוח. הוא לא ידע למה לצפות ולכן החזיק את ההגה בכוח רב.
הוא עבר מתחת לגשר וכלום לא קרה. הפטיר קללה חרישית. לא היה לו מושג האם עבר חזרה בשער או לא. אולי אין אפקט של ברק במעבר חזרה?
מאוכזב, ירד במחלף ימינה לכיוון עתלית ובהגיעו לצומת פנה שמאלה ושוב שמאלה, עושה דרכו חזרה לכיוון חיפה. אין לו יותר מה לעשות, חשב. הוא חוזר הביתה.
הוא התבונן בגשר הקרב לעומתו ללא תקווה רבה. זאת גם הייתה הסיבה לכך שהבזק האור הלבן ששָטַף שוב את חלונות המכונית הפתיע אותו מחדש. הוא שוב מצא את עצמו נאבק במכונית ומביא אותה לידי עצירה בשוליים. כמקודם, עיניו היו מסונוורות, אך הפעם השאירן עצומות. הוא ספר לאט עד עשר כדי להירגע.
"נרדמת?" שמע קול לימינו.
"נרדמת? גדי?"
הוא פקח את עיניו והסתובב ימינה. נירה הסתכלה עליו במבט דואג. "לא נרדמת. ממש ישנת. אלוהים, גדי! מה קורה לך? יכולת להרוג אותנו."
גדי הסתובב במהירות לאחור וראה את מאיה ותומר ישנים שנת ישרים. הוא לא הצליח להחניק את החיוך שעלה על פניו. "אבל עצרתי בצד, לא?" ענה.
"כן. מזל. בכל מקרה זאת גם אשמתי שנרדמתי. הייתי צריכה להישאר ערה ולדבר איתך. כל הכבוד שעצרת בשוליים. סליחה שצעקתי עליך, פשוט נורא נבהלתי."
"זה בסדר", אמר גדי.
"כמה זמן ישנּו ככה בצד?" שאלה נירה לפני שמבטה נעצר על השעון במכונית. "ארבע וחצי? אלוהים. כמעט נגמר הלילה."
"אז נוסעים הביתה?" שאל גדי.
"ברור. אל תדאג. חיפה לא רחוקה. עכשיו אני אשאר ערה ואדבר איתך."
"אל תשאלי איזה חלום היה לי", אמר גדי, חושב על זה שבסופו של דבר הבחור ממוקד 100 צדק, למרות שמעולם לא היה קיים. אכן, כל אותו הזמן הוא באמת ישן בצד הדרך.
"נו, תספר. יש לנו קצת זמן עד הבית."
"לא, זה משעמם", אמר גדי, נלחץ במידת מה. לא נראה לו שהוא מתכוון לספר את החלום הזה לנירה.
"בסדר. אז אני אספר לך על מה אני חלמתי, אמרה נירה.
"רעיון מצוין", ענה גדי.
למרבה הפלא גדי התעורר בבוקר בקלות, נשק לנירה ונסע לעבודה.
גדי אהב מאד את הקפה של הבוקר בקפטריה במפעל, רגע לפני תחילת העבודה. במיוחד ביום ראשון. רוב החברה כבר היו שם כשנכנס, עסוקים בניתוח מאורעות סוף השבוע.
"אוהו, שלום גדי. בוקר טוב. מה קרה? היה לך קשה לקום בבוקר שהגעת רק עכשיו?" בירך אותו שמוליק כשנכנס.
גדי זרק את התיק בכניסה ופנה לעבר מכונת הקפה. לרגע קפא על מקומו, ואז חייך. פאמלה אנדרסון בלבוש חוה חייכה אליו מהפוסטר הענק המקובע ביראת כבוד לקיר הקפטריה. אז מי כאן האלוהים ומי העבדים, תהה גדי בינו לבינו.
"אל תתייחס אליו", אמר ניסים, מחזיר אותו לחבורה. "הוא מברך ככה את כולם כבר חצי שעה."
"אשתו זורקת אותו מוקדם מהמיטה כי הוא נוחר ומפריע לה לישון."
"אשתו? השכנים מהבניין ליד."
"יפה חברֶה, מצאתם למי להיטפל", ענה שמוליק.
"אז מה?" שאל גדי, "איך עבר הסופ"ש?"
"אל תשאל. אתמול בלילה התעוררה בעיה רצינית", אמר שמוליק.
"מה אתה אומר?" אמר גדי ברצינות מעושה. "ומה בדיוק הייתה אותה בעיה רצינית?"
"בוא ניתן לרפי לספר ממקור ראשון."
"אז ככה," פתח רפי בדרמטיות הראויה, "אתמול היה תורי לחלום על פאמלה אנדרסון."
"כן. אז?"
"אז היא לא באה."
"ישבת וחיכית בחלום והיא לא באה?"
"בדיוק!"
"שערורייה. אני אומר לך. פשוט סקנדל."
"אני מכיר אתכם. מישהו פשוט חמד אותה לעצמו. 'חברים' אתם קוראים לעצמכם", חייך רפי וקם למלא את כוסו בפעם השלישית.
"זה מאד פשוט," אמר שמוליק, "בוא נברר אצל מי היא הייתה בחלום אתמול בלילה, ונדפוק לו מכות."
"בטח אצל גדי", אמר ניסים. גדי הספיק להניח את הקפה על השולחן רגע לפני שניסים הנחית את כף ידו באהבה רבה מאד על כתפו.
"אין סיכוי", אמר שמוליק. "גדי הוא איש משפחה מסודר ואחראי. הוא לא מתעסק בדברים כאלה."
"תתפלאו", אמר גדי והחניק חיוך מאחורי ספל הקפה.
"אוֹפָּה!...", צעקו כולם ביחד.
"סתתתתם", אמר גדי שקצת נבהל.
"איזה סתם ואיזה נעליים. אנחנו רוצים לשמוע פרטים."
"בן-זונה," חייך אליו רפי, "אתה חייב לי. חוץ מזה, כדאי לך מאד שזה היה טוב. קדימה, שפוֹך."
למזלו של גדי באותו הרגע נשמע צלצול פלאפון.
"של מי זה?" שאל שמוליק והתחיל לחפש בתיקים בכניסה.
"אני חושב ששלי", ענה גדי. "בתיק הירוק."
שמוליק הוציא את הפלאפון וענה: "שלום, גדי מדבר."
"מה אתה עושה? אידיוט. תביא לי את הטלפון!" צעק עליו גדי.
"אהה," ענה שמוליק, "רק רגע, אני אתן לך אותו."
"זאת פאמלה", אמר שמוליק מחייך כולו, וצעד לעבר גדי, מושיט אליו את הפלאפון.
"מצחיק מאד", אמר גדי, ושם לב שאת כל השאר זה באמת הצחיק מאד.
"לא. אני רציני", אמר שמוליק. "זאת באמת מישהי בשם פאמלה. ולא, זאת לא פאמלה אנדרסון. היא מדברת עברית."
