הקוד

זה קרה בעוד הרבה מאד זמן. ראיתי סרט כלשהו על מסע בזמן ושאלה אחת שבה וטרדה את מוחי זמן רב אחר-כך. אתם בודאי מכירים את קביעתו של סטיבן הוקינג שמסע בזמן אינו אפשרי. לטענתו, הסיבה שמסע בזמן אינו אפשרי היא שאם הוא היה אפשרי, אזי כבר היינו פוגשים ‘תיירים מהעתיד’. כיוון שלא פגשנו. כנראה שמסע בזמן אינו אפשרי. במחשבה ראשונה הטיעון הזה נראה פשוט והגיוני. במחשב שנייה – אם היינו פוגשים ‘תיירים מהעתיד’, איך היינו יודעים שהם מהעתיד? אם הם היו נראים או מתנהגים שונה, היינו מפרשים אותם כזרים או מוזרים. אם הם היו אומרים לנו שהם באו מהעתיד היינו בודאי מאשפזים אותם. בקיצור, כל דבר הקשור בהם היה מתפרש על ידנו בדרך אחרת. לכן, יכול מאד להיות שיש בינינו ‘תיירים מהעתיד’ רק שלנו אין מושג על כך. בסרט שראיתי, הגיבור משכנע את הגיבורה שהוא מהעתיד בקלות בכך שמזכיר לה סיפור כלשהו על החתולה שהייתה לה בילדותה. לא עוברים ארבעה פריימים והגיבורה משתכנעת. בסרטים זה כל-כך פשוט. במציאות זה לא היה עובד. וכך מצאתי את עצמי הופך בסוגיה זו שוב ושוב במשך זמן רב.

אחרי מספר ימים צץ במוחי רעיון. מה שחשוב הוא לא מה שאומרים כדי לשכנע, אלא מי יוזם את הקשר. בכל הסרטים האדם מהעתיד יוזם את הקשר. הרעיון שלי היה שהאדם מהעבר יזום את הקשר. מכיוון שלא ניתן ליזום קשר עם עתיד בלתי ידוע נאלץ להסתפק בהכנה לקשר. הרעיון הוא שהאדם מהעבר חושב על קוד כלשהו ולא מגלה אותו לאיש. גם לא לקרובים לו ביותר. גם לא כותב אותו בשום צורה. והיה ומישהו פוגש אותו, טוען שהוא מהעתיד ומוסר לו את הקוד, הרי שאותו אדם אכן מהעתיד. שהרי אם האדם בעבר לא זוכר שגילה את הקוד למישהו, מסקנה היא שהוא יגלה אותו למישהו בעתיד. שבע רצון מעצמי ונחוש ליישם את הרעיון, התמסרתי לבחירת קוד. רציתי שזה יהיה קוד מורכב מצד אחד, אבל פשוט לזכירה מצד שני. בנוסף רציתי שיהיה מכובד. הקוד הלך ונבנה הלך ותפח. אני לא זוכר מה הוא כלל, כי זה היה מזמן. אם אני לא טועה הקוד כלל הרבה מאד שמות עצם, מספרים וסמלים. בכל מקרה, אחרי מספר ימים (כן, הקדשתי לכך את החשיבות הנאותה) הגעתי לקוד המורכב מצרוף מילים מסורבל באורך ארבעה קילומטר. במילים אחרות, הגעתי למסקנה שאני לא בכיוון. שוב, אין צורך שהקוד יהיה מסובך. מספיק משהו פשוט למדי, לדוגמא המספר 826. למה דווקא 826? אין לי שום מושג. הרי מדובר בסתם מספר. ובדיוק בזה יתרונו: ראשית, סביר להניח שלא אתקל בו יותר מידי, ושנית, במידה ואתקל בו, הוא יהיה רלוונטי רק אם יוזכר כקוד לקשר עתידי.

וכך, בערב קריר אחד בתחילת נובמבר, ספק שלהי הסתיו ספק תחילת החורף, בעודי יושב בכורסת הטלוויזיה בסמוך לתנור, החלטתי סופית כי 826 יהיה הקוד שלי. לא גיליתי אותו לאף אחד ולא רשמתי אותו בשום מקום. רק נצרתי אותו בליבי וחיפשתי משהו מעניין בטלוויזיה. כחצי שעה אח”כ נשמעה נקישה בדלת.

* * *

לא ציפיתי לאורחים. הפטרתי תלונה רפה לכיוון הטלוויזיה וניגשתי לפתוח את הדלת. מולי עמד בחור צעיר, בגילי לערך, בעל קומה ממוצעת, עיניים חומות, שיער בהיר וחיוך מהוסס. “ערב טוב. האם אדוני הוא אבי מאור?” “כן.” עניתי. “ומי כבודו?” “שלום, שמי אלישיב.” אלישיב? איזה מין שם זה אלישיב שאלתי את עצמי. אני מקווה שהוא לא מתכוון למכור לי תנ”ך או משהו כזה. רציתי לשאול אותו לפשר שמו כשהוא המשיך: “826 זה מספר מכובד.” פטיש 5 קילו נחת בעוצמה על ראשי. “לקח לך אמנם די הרבה זמן להגיע לקוד כזה פשוט, אבל אין ספק שזהו קוד מכובד ויעיל. ו… אכן, על פי פניך, אני מבין שאתה מבין.” אט-אט סגרתי את הפה. לא ידעתי מה לומר. “אני רק עכשיו חשבתי על הקוד הזה. איך אתה כבר יודע אותו?” היה הדבר היחיד שיכול הייתי להוציא מפי. “ביכולתי לענות לך, אבל אתה מסוגל לענות לעצמך לכשתתאושש. בנוסף לזאת, אשמח אם תזמיני פנימה.” שמתי לב שאני מחזיק את הדלת בידי. אלישיב עמד בחוץ והביט באי נוחות ימינה ושמאלה לוודא שאף אחד לא מקשיב לנו. “סליחה. בוא תיכנס.” אלישיב נכנס לדירה והביט סביב בעניין. “שמע,” אמרתי, “זה קצת שוק בשבילי. רק עכשיו גמרתי לעבד את הרעיון ופתאום נפלת עלי. אז אני מתנצל אם אני קצת ספקן.” “אין בעיה. אני מתאר לעצמי שזה מפתיע. מצד שני, אם תחשוב על זה, אני יכול לפגוש אותך בכל נקודת זמן שאבחר. באופן טבעי נקודת הזמן הטובה ביותר היא בסמוך להחלטה על הקוד: ראשית, אתה עדיין זוכר אותו, ושנית, אתה בטוח שלא סיפרת אותו לאף אחד.” “כן,” הקשתי, “אבל איך אתה יודע מתי חשבתי על הקוד?” “אה? חשבתי שזה ברור. אתה אמרת לי… כלומר מבחינתך אתה תאמר לי. הרי אני יודע את הקוד. משמע שאתה אמרת לי אותו. באותו הזמן גם אמרת לי מתי חשבת עליו. “יותר מכך, אתה גם שיגרת אותי לעבר, ואתה היית מי שקבע לאיזו מטרה ולאיזו נקודה בזמן אגיע.” “רגע רגע, עצור.” יכולת החשיבה שלי נמרחה כמו בצק. שטף המילים של אלישיב עבר עשרות מטרים מעל לראשי. “אתה רץ מהר מידי ואני לא מצליח לעקוב. אני אשים מים, אירגע שנייה ואח”כ אתה תספר לי את הכל בצורה מסודרת.” “כרצונך.” “מה תשתה?” שאלתי בעודי מדדה למטבח. ידעתי מה אני מתכוון לשתות. משהו בן 12 שנה לפחות. “תה יהיה נהדר,” אמר אלישיב והמשיך להתהלך בדירתי בוחן את תכולתה בעיני רנטגן. “איזה יופי של דברים,” אמר כשהוא מתבונן בכוננית הספרים העלובה שלי, “לא מייצרים יותר דברים כאלה היום. “ו… כן. נא הקפד שאין אלכוהול במשקאות שלנו. אנחנו צריכים להישאר צלולים.” הנה הלך הוויסקי. כאב הראש דווקא נשאר. אחרי כחצי שעה ושתי כוסות תה, אפשר היה לומר שנרגעתי. הסימן העיקרי לך היה שאלישיב סיקרן אותי יותר מהאימה שאחזה בי. הייתי מוכן לשמוע עוד

* * *

אני אנסה לתאר את השתלשלות המאורעות שהביאה אותי לכאן ואת מטרת הביקור,לפי הסדר. הרגש חופשי להפסיק אותי בכל שלב ולשאול שאלות. בסדר?” “בסדר. נראה לי שעכשיו אני בקליטה.” “סליחה?” “אני מקשיב.” “יפה. כפי שכבר הבנת, אני מגיע מהעתיד הלא רחוק. בעתיד זה אתה עדיין בחיים כך שמדובר בשנים – עשרות שנים קדימה, לא יותר. “בעתיד זה קיימת מכונת זמן. אל תשאל אותי איך היא עובדת כי אין לי מושג. לעומת זאת, לך יש (או יהיה) מושג, כי אתה, כפי שכבר הזכרתי, שלחת אותי לכאן – לפגוש אותך. אתה תדרכת אותי לגבי הבעיה שנוצרה ושחייבה מישהו לחזור אחורה בזמן, סיפרת לי על הקוד ואף הזהרת אותי מפני הוויסקי בארון על המדף השני למעלה מימין. “מכונת הזמן בעתיד שלי היא לא דבר מפורסם. למעשה, הפעם הראשונה ששמעתי עליה הייתה כשאתה פנית אלי. אתה הצגת לי בעיה לא פשוטה, ובקשת את עזרתי. קשה לומר שהתלהבתי, אבל חשיבות העניין והסקרנות שהתעוררה בי הכריעו את הכף. והנה אני פה.” “תן לי לראות אם הבנתי: אני מזהה בעיה בעתיד. ברשותי מכונת זמן. אני פונה אליך ומבקש שתחזור בזמן לפתור את הבעיה.” “כמעט מדויק. אתה לא מבקש ממני לפתור את הבעיה, אתה מבקש ממני לבקש ממך בעודך בעבר לפתור את הבעיה.” “הבנתי. אז למה אני לא חזרתי לעבר ודיברתי עם עצמי. בשביל מה צריך אותך?” “שאלה מצוינת. זה בדיוק מה ששאלתי אותך. בהתחלה היית פשוט חיוור ולא הצלחת לדבר. אחרי חמש דקות התחלת לתאר לי קטסטרופות שסוף העולם מתגמד לעומתן.” “כנראה המפגש ביני בעתיד לביני בעבר” אמרתי. “לומר את האמת, אני לא עקבתי עד הסוף אבל אני חושב שזה משהו כזה. אתה היית מזועזע עד עמקי נשמתך מהרעיון. לא היית צריך כלל לדבר.” “אבל למה דווקא אתה?” “לטענתך, אני הסטודנט המצטיין שלך.” “סטודנט? שלי? אני מרצה? באיזה מקצוע?” “פיסיקה מודרנית.” “ומאיפה הייתה לי מכונת זמן?” “אין לי שמץ של מושג.” “אבל אתה האמנת שיש לי.” “האמת – בהתחלה לא. אבל אתה עשיתי לי הדגמה שלא השאירה מקום לספק.” “הבנתי,” אמרתי בלי להבין יותר מידי. זה נשמע לי מופרך והגיוני גם יחד. לא הצלחתי להחליט אם זה משכנע אותי, אבל שום רעיון אחר לא עלה במוחי אז החלטתי להמשיך: “אז מה הייתה הבעיה שחייבה את התערבותך – התערבותנו?” “מישהו השתמש במכונה וחזר אחורה בזמן. כתוצאה מכך מדינת ישראל הושמדה ע”י פצצת מימן.” “באמת?” “אכן.” “אז מה עושים?” “עכשיו? הולכים לישון. מחר יש יום עמוס.” “זהו?” “מספיק ליום אחד. יש לך מחר תפקיד לא קל. אתה חייב לנוח.” “אולי תאמר לי מה התפקיד?” “מחר. קיבלת יותר מידי אינפורמציה לפעם אחת. אתה צריך לעכל אותה. מחר נמשיך

* * *

מחר אחר להגיע. לקח לי המון זמן להירדם. או שכך לפחות הרגשתי. היה לי סיוט, חלמתי שמישהו בשם אלישיב חזר אחורה בזמן לפגוש אותי. משהו שאמרתי כנראה לא מצא חן בעיניו והוא טלטל אותי. פקחתי את עיני וראיתי את אלישיב מולי. “ישנת המון. הגיע הזמן לקום.” “המון? רק נרדמתי.” “עשר עכשיו. אם אתה נשאר במיטה אנחנו מחמיצים את ההזדמנות שבשבילה הגעתי לכאן.” זה היה משכנע. רשמתי לעצמי להשתמש בזה מתישהו בעתיד אם וכאשר יהיו לי ילדים. אחרי כחצי שעה ושתי כוסות תה הייתי מוכן. “מה עכשיו?” “עכשיו התפקיד שלך.” “למצוא את האיראנים?” “איראנים? מה הקשר לאיראנים?” “ישראל מושמדת על ידי פצצת מימן…” “אה. שכחתי שאירן עוד קיימת.” “סליחה?” “טוב, לא משנה. תתעלם. זאת הייתה פליטת פה. אל תדאג לגביהם. יטפלו בהם וזה לא אנחנו. הפצצה המדוברת אינה קשורה לאיראן. הפצצה הייתה שלנו. עבודה מבפנים. יותר מכך, אתה מכיר את מי שמעורב: אלון מצר.” “אלון מצר? לא יכול להיות. אין לו שום קשר לזה. קודם כל הוא חבר שלי וחוץ מזה אין לו שום הבנה פיסיקלית כמו לי, או קשר לתחום הגרעיני הוא איש שיווק רגיל.” “נכון. אין לו שום קשר טכנולוגי. אבל דווקא הקשרים שלו הם העניין. וחוץ מזה הוא לא חבר שלך. פשוט, נוח לך לעבוד איתו.” לא היה לי נעים להודות, אבל אלישיב צדק. אלון לא היה חבר שלי, רק עבדתי איתו. הוא לא היה טלית שכולה תכלת – קצת תחמן ומונע ע”י האינטרסים שלו, אבל צפוי, תקשורתי ויחסית הוגן. היה לי נוח לעבוד איתו. אולי בגלל שהוא לא היה נאיבי כמוני ובכך השלים אותי במובן מסוים. “אז אלון מצר מפוצץ את מדינת ישראל?” “לא. ממש לא.” אלישיב התרכז רגע ונראה חוכך מילים “זה לא מעשה פשוט. אנחנו מדברים על שרשרת של התרחשויות שמתחילה היום אחר הצהריים וממשיכה בצורה שלא רק שאינה ידועה לנו, אלא גם לא צפויה במאת האחוזים. אלון הוא רק חלק ממנה. לצערי אני גם לא יכול לפרט את ההמשך

* * *

אז מה צריך לעשות?” שאלתי. “היום אחרי הצהריים מישהו יפגוש את אלון. ה”מישהו” הזה מגיע מהעתיד שלי, והפגישה עם אלון תגרום לתחילת שרשרת ההתרחשויות. המטרה שלנו – שלך היא למנוע את הפגישה הזאת.” “מה קורה בפגישה?” “אינני יודע בוודאות. אני רק יודע שהיא גורמת לתחילת השרשרת. אם הייתי יודע מה נאמר בפגישה ניתן היה אולי לטפל בזה אח”כ. מאחר ואין לי מידע בקשר לזה, מה שעלינו – עליך לעשות הוא למנוע את הפגישה.” “ואיך אני מזהה את ה”מישהו” מהעתיד?” “הוא נראה כך” אמר אלישיב ותחב בידי תמונה. אם אפשר לקרוא לזה תמונה. זה נראה יותר כמו הולוגרמה, אבל מוצק – לא שקוף כמו בסרטים. דמות קטנה אבל מפורטת: אדם צעיר בגילו של אלישיב לערך, גבה קומה ורחב. “רחב” מחטיא במידת מה את מוצקותו של האיש. הוא נראה כמו מלבן. שיער שחור ארוך ופרוע למדי. עיניים כחולות עמוקות וחיוך רחב – ממזרי משהו “כן?” שאלתי לאיטי בעודי מתבונן בדמות, “ואיך בדיוק אני מונע את הפגישה?” “אתה הורג אותו,” ענה אלישיב באיטיות. “סליחה?” שאלתי ופטיש 5 קילו נחת בעוצמה על ראשי. אלישיב חיכה בסבלנות עד שחזרתי לעצמי “אני מציע שתיקח לעצמך עוד כוס תה לפני שנמשיך

* * *

עוד כוס תה. עוד חצי שעה. ואז אלישיב החליט שעבר מספיק זמן “אני מבין את ההפתעה שנחתה עליך ואת המצוקה שאתה נמצא בה. אני באמת מצר על כך. לא הייתי עושה זאת אם הייתה דרך אחרת. זה אולי לא מנחם אותך יותר מידי, אבל מאחר ואתה שלחת אותי לכאן אז גם אתה חלק מכל התסבוכת הזאת.” בטח שאני חלק מהתסבוכת. אני אמור להרוג בנאדם. אולי אפילו לא חלק מהתסבוכת אלא הגורם לכל התסבוכת. האדם שאני אמור להרוג אולי אפילו חף מפשע לחלוטין. במקרה גורם לשרשרת מאורעות קטלנית. ומה עונשו? פשע עתידי שלא בהכרח קשור אליו. ואני אמור לבצע פשע כשהדבר היחידי שנותן לי חיזוק הוא אותו קוד ארור. ניסיתי לחשוב האם אלישיב משקר לי ומתמרן אותי לרצח. לא הצלחתי לשבור את ההיגיון מאחורי הקוד. עד כמה שהדבר עורר בי בחילה, לא ראיתי מוצא והחלטתי להמשיך. “למה חייבים להרוג אותו?” “כי אין שום דרך אחרת לעצור את שרשרת ההתרחשויות. מרגע הפגישה העסק אבוד.” “אז למה שלא נהרוג את אלון?” הקשתי, מגייס את הציניות להגנתי. “כי אז אין באפשרותנו לחזות מה יקרה. הנזק יכול להיות אף יותר גדול. עדיף ‘לטפל’ בהשפעה המגיעה מהעתיד, ולמנוע ממנה להשפיע על העבר, מאשר לעשות מעשים חריגים.” “ולהרוג את השליח מהעתיד זה לא חריג?” “לא בנתיב הזמן שלך.” “אתה ממש חזק בתמיכה ועידוד,” אמרתי ורעיון חדש עלה במוחי “תגיד, למה שאתה לא תהרוג אותו?” “שאלה מצוינת. כשהצגת לי את הבעיה לפני שהגעתי לכאן, לעבר, חשבתי שזה מה שאתה מתכוון שאני אעשה. אח”כ אמרת לי, שלי אסור לעשות שום מעשה קיצוני בזמן עבר, אחרת ההשלכות יהיו בלתי צפויות. הכל חייב להיעשות ע”י בני הזמן הנוכחי.” “אז החלטת להפוך אותי לרוצח.” “זה לא רצח, זאת הגנה עצמית.” “זה מה שאתה אומר. מי יכול להוכיח לי שזה נכון?” “הקוד.” כן, הקוד. איזה רעיון מטופש. “סתם שאלה טריוויאלית: מה לגבי המשטרה? הרי מבוצע רצח, סליחה – הגנה עצמית, המשטרה לא ממש מכירה את כל הסיפור של הקוד” המשכתי והקשתי. “אל תדאג לזה. הפגישה מתקיימת באזור יחסית מבודד. האדם מהעתיד לא יכול להישאר בעבר אם הוא לא חי, ולכן הגופה תחזור לעתיד. גם אם מישהו יבחין במשהו חשוד לא תהיינה ראיות למעשה חריג כלשהו.” “רצית לומר שאין גופה אז אין פשע.” “בערך.” “ועוד שאלה נאיבית: איך אני אמור להרוג אותו?” “אתה מחזיק אקדח ברישיון בשידה ליד המיטה, לא?” לכל הרוחות! ארור הקוד הזה. אפילו לא פיסה אחת של פרטיות.

* * *

וכך מצאתי את עצמי, בשעות צהריים חמימות של תחילת נובמבר, בידי אקדח, עוקב אחר אלון מצר שותפי לעסקים, מחכה לאדם מהעתיד, מתוך כוונה להעביר את האדם הזה לעתיד שכולו טוב. שאלוהים יעזור לי. האמת, שאני לא ממש מאמין באלוהים אלא בעצמי. וכשאני מבקש עזרה מאלוהים אני קצת מרמה ועוזר לעצמי – אבל רק קצת כדי שאני לא ארגיש. אני חושב שאת ההחלטה קבלתי מוקדם יותר, אבל היא הגיעה לבשלות כשראיתי את המלבן פוסע באיטיות לעומתי. ברגע זה הבנתי. המלבן חלף על פני והתקדם לכיוון אלון. מבטי עקב אחריו. ראיתי אותו פוגש את אלון ומדבר איתו. ראיתי את ההפתעה על פניו של אלון. ראיתי אותו מעביר לאלון פתק, אומר עוד דבר מה והולך. ראיתי את אלון עומד קפוא על מקומו ובידו הפתק. האדם מהעתיד התקדם שוב לעברי מהכיוון ההפוך, חלף על פני ונעלם מעבר לסיבוב. ראיתי הכל ולא משתי ממקומי.

* * *

אלישיב הגיע אלי בריצה בעודי מתרחק מאלון. הוא היה מזועזע לגמרי “מה עשית?” “כלום” עניתי מחייך ומרוצה מעצמי. עד עכשיו הגבתי להוראות של אלישיב. עתה, החלטתי, הכיוון התהפך. כמו העיקרון של הקוד. היוזם צריך להיות האיש מהעבר ולא האיש מהעתיד. “הכל אבוד,” אלישיב כמעט בכה, “אנחנו נמות.” “בסוף כולם מתים,” אמרתי. ותחושה נעימה של שמחה לאיד פשטה בגופי. “אולי תספר לי את האמת?” שאלתי. “אבל סיפרתי לך את האמת.” אמר אלישיב. “מה אתה אומר?” אמרתי בלעג. “שום דבר ממה שסיפרת לי לא הסתדר.” “מה לא הסתדר?” “מה לא הסתדר? קודם כל הקוד. זה לא דבר קדוש. זה בסך הכל אמצעי. הקוד מאפשר לי להיות בטוח שאתה מהעתיד. זה הכל. הוא לא מכשיר אוטומטי שיגרום לי להאמין לכל מה שתאמר. עצם העובדה שאתה מהעתיד לא הופכת אותך לאיש אמוני. את זה אתה עדיין צריך לרכוש. “אני יכול להבטיח לך שאם תדרוש ממני לרצוח אדם, ועוד לטעון שזאת בקשה שלי מהעתיד, האמון שלי בך ירד לאפס. מבחינתי אתה חילצת את הקוד ממני בעתיד על ידי שימוש בעורמה או בכוח. אז אתה יודע את הקוד ואתה מהעתיד. אז מה? אתה או רוצח או נוכל – במקרה הטוב.” אלישיב התאושש כמעה: “העובדה שהאמת אינה ערבה לאוזניך אינה אומרת ששיקרתי. העובדה שקשה לך לתת בי אמון – דבר טבעי לאור הנסיבות – לא מובילה לכך ש”שום דבר לא מסתדר”. יכול להיות שעשיתי טעות,” המשיך אלישיב “לחצתי אותך יותר מידי. בשל כך מעשי התפרשו על ידך לא נכון. זה בעיקר בגלל לחץ הזמן. הייתי צריך לתת לך יותר זמן להתרגל, ואולי לחשוב איתך ביחד על פיתרון הבעיה. אני מניח שהיית מגיע לאותה מסקנה. זה עדיין לא אומר ששיקרתי לך.” “אתה לא מוותר מה? בוא תסביר לי את הדברים הבאים: איך זה יכול להיות שאתה הסטודנט המצטיין שלי ואין לך שום מושג על התנועה בזמן ועל איך עובדת המכונה? ואיך אני בעתיד יכול לשכנע סטודנט מצטיין שלי להיות מעורב ברצח? אתה קשור בדרך כלשהי לעניין, ואתה יודע הרבה יותר ממה שסיפרת. “בנוסף, איך זה יכול להיות שהרצח המיועד צריך לקרות בדיוק יום אחרי שאני חושב על הקוד? זה נוח מידי מכדי להיות צירוף מקרים. ומה פתאום זה יותר הגיוני שאני אהרוג מישהו מהעתיד במקומך? “בוא נסכם ש: או שאתה אומר לי את האמת או שאתה עוזב אותי לנפשי וחוזר לעתיד. אתה יודע מה, בוא נתחיל בכך שתספר לי מהי הבעיה האמיתית. מדינת ישראל לא הושמדה ע”י פצצת מימן, נכון? אז מה הפריע לך כל כך עד שטרחת לחזור בזמן ולנסות לשכנע אותי לרצוח?” אלישיב שתק. במשך מספר דקות היה מבטו נעוץ בנקודה דמיונית מעלי. כמעט וניתן היה לראות את המאבק המתחולל בתוכו. לבסוף הפנה את מבטו אלי ואמר: “דווקא רוב מה שסיפרתי לך היה האמת.” איזה דרך נהדרת להודות בשקר. אלישיב נראה אומלל למדי. “נכון. מדינת ישראל לא בסכנה. היחידי שעומד למות בכל הסיפור הזה הוא אתה, אבי מאור. מי שהגיע מהעתיד אינו תמים. הוא יודע שמעשיו יגרמו לשרשרת התרחשויות שיובילו למותך. לכן אם היית הורג אותו זאת באמת הייתה הגנה עצמית.” התבוננתי באלישיב. עכשיו הוא נשמע הרבה יותר אמין. הסיפור שאני בעתיד שלחתי אותו להציל אותי בעבר נשמע הרבה יותר טוב. החלטתי לתת לו הזדמנות לספר את האמת (בתקווה שזאת אכן האמת – לא הייתה לי שום דרך לדעת).

* * *

אלישיב המשיך: “מאחר והעניין אבוד, אני מניח שאני יכול לספר לך הכל. אז אתחיל מההתחלה. “קודם כל התזמון לא היה באמת צירוף מקרים. אתה לא סיימת את העניין שלך עם המסע בזמן כשחשבת על הקוד. אתה רק התחלת אותו. הרעיון של הקוד התניע אצלך בראש תהליך שהסתיים בבניית מכונת זמן. זאת האמת. כבר עכשיו יש לך בראש רעיון איך להמשיך, נכון?” אין מה לומר. הוא צדק. מהבוקר הרעיון מתבשל. הוא נראה לי מבטיח גם בלי דבריו של אלישיב. עכשיו, כשקיבלתי ממנו חיזוק שאני בכיוון, זה נראה אפילו מבטיח יותר. אני קצת מתבייש להודות, אבל כדי להמשיך אני אהיה חייב מימון. הדבר הראשון שעלה בדעתי הוא לפנות לאלון, לספר לו על הרעיון ולבקש ממנו שידאג למימון (ולשיווק אח”כ). “כדי לממש את הרעיון שלך,” המשיך אלישיב, “אתה צריך מימון. היום בערב, אתה פונה לאלון, מספר לו על הרעיון והופך אותו לשותף שלך. אתה מתעסק בצד הטכני והוא באדמיניסטרטיבי כלכלי.” או שבעתיד פיתחו יכולת קריאת מחשבות, או שאלישיב אומר את האמת. הוא המשיך: “האדם המגיע מהעתיד בכוונה לפגוע בך חייב לפגוש את אלון לפני שאתה מספר לאלון על הרעיון למכונת זמן. אני אסביר מדוע בהמשך. כלומר מצד אחד זה צירוף מקרים שאפשר לי לפגוש אותך מספר שעות קודם. מצד שני אלו הם שני אירועים הקשורים זה בזה.” “אז מה הסיפור? מה האיש מהעתיד רצה לעשות? ולמה לכל הרוחות שיקרת לי? למה לא אמרת את האמת?” “טוב לאט לאט. ראשית כל, את הרעיון לשקר לך, אתה בעתיד העליתָ, לא אני. הסיבה היא, לטענתך, שאסור לאדם לדעת את עתידו האמיתי כי אז הוא ינסה להשפיע עליו והתוצאות יכולות להיות הרסניות. בודאי אם אתה אומר לו שהוא עומד למות. אתה בעתיד בקשת ממני להמציא סיפור אחר שישמע הגיוני ולספר אותו לך בעבר. היה חשוב לך בעתיד לא להיות מעורב בהמצאת הסיפור כדי שלא תשפיע עליו בצורה שאתה בעבר תבין.”

* * *

“הסיפור שהמצאת לא היה מוצלח במיוחד, נכון?” אמרתי. “מסתבר שלא.” “תגיד לי, איך זה יכול להיות שאני בעתיד ביקשתי ממך לגרום לכך שאני בעבר ארצח מישהו? אני פשוט לא מבין את זה.” “טוב, אתה לא בדיוק ביקשת את זה.” “לא בדיוק? מה פירוש ‘לא בדיוק’?” “האמת היא שאתה אמרת לי שאסור לי לפגוע בו.” “נו? אז איך הגעת ממה שאני אמרתי לך להחלטה שצריך להרוג אותו? זה לא בדיוק הפוך?” “הבט, אינני כמותך. אתה אמרת שאסור לי לפגוע בו. ניתן לפרש זאת שאסור לפגוע בו כלל, וניתן לפרש את זאת שאסור לי אישית לפגוע בו בגלל בעיות של מסע בזמן וכולי. אני בחרתי באפשרות השנייה ולכן ניסיתי לשכנע אותך להרוג אותו.” “שמע. הקטנת ראש כזאת כבר הרבה זמן לא שמעתי. יש כאן שתי בעיות. קודם כל, ברור שאתה לא מומחה במסע בזמן. שנית, אתה בוחר באפשרות הנוחה לך, למרות שהיא בלתי סבירה בעליל. זה שאתה לא סטודנט מצטיין שלי זה כבר ברור. השאלה היא מה אתה כן. ברור לי שאתה מעורב בזה בצורה עמוקה אם אתה מסוגל לגרום לרצח. “תגיד לי, כתוצאה משרשרת ההתרחשויות גם אתה מת?” “לא.” התבוננתי באלישיב. הוא התאושש. ניסיתי לנחש אם התשובה שלו אמיתית. לרגע נראה לי שאני מבין את שפת הגוף שלו: “אתה לא משקר, אבל מצד שני אתה גם מסתיר משהו.” “נכון.” “אז מי אתה ואיך אתה קשור לכל זה?” “תיכף נגיע לזה. בוא נחזור להשתלשלות המאורעות.”

* * *

אלישיב מסוגל להוציא פיל משלוותו. “נו טוב, תמשיך”. “הבה נראה מה קרה באמת ללא ההתערבות של האדם מהעתיד. מה שקרה הוא שסיפרת (או תספר) את הרעיון שלך לאלון. להפתעתך אלון התלהב והשיג לך מימון. לקח לך מספר שנים שבסופם הצלחת לפתח מכונת זמן. “העבודה עם אלון הייתה נוחה מאד מבחינתך. אתה התעסקת עם הצד הטכני ואלון עם המימון והשיווק. למעשה לא היה יותר מידי שיווק. יותר נכון – לא היה כלל. אתה הטלת וטו על פרסום המכונה. עשית זאת כי חששת מההשלכות ורצית לוודא קודם שהעולם יהיה מוכן לכך. את אלון פחות עניין הצד הטכני או ההמצאה האדירה. הוא רצה כסף. “הדבר נמשך כך הרבה שנים. כנראה שאלון היה פועל קודם אם היה יכול. הוא פשוט לא הכיר את המכונה ופחד שאתה תשמיד אותה אם הוא יתעמת איתך. במשך שנים רבות הוא למד את המכונה, הבין איך היא פועלת ואז עשה מעשה. “על מנת להבין מה אלון עשה, אתאר לך את מה שאתה בעתיד סיפרת לי. פנית אלי, אחרי שאלון סיפר לך מה הוא עשה. אתה סיפרת לי את מעשיו במילים שלך, כולל ההשלכות.” “רגע, רגע, עצור. אני לא בטוח שהבנתי. אתה מתכוון לספר לי מה אלון עשה, לפי מה שאלון בעתיד סיפר לי בעתיד?” “כן.” “אם הוא רצה לגרום למותי למה שיספר לי על כך” “שאלה טובה. רק לפני התשובה עוד פרט אחד. אלון התלונן בפניך כל הזמן על זה שאתה חייב לו כי הוא הציל את החיים שלך. מדובר בחופשת סקי שאליה יצאתם ביחד פרק זמן קצר אחרי שבניית המכונה הושלמה. בחופשה זו אתה נקברת תחת מפולת שלג ואלון הזעיק עזרה ודאג שיחלצו אותך. אילולא הוא היית מת. “בשנים הרבות אח”כ, כשסירבת לתרגם את המצאת מכונת הזמן לכסף, אלון טען בזעף שאתה כפוי טובה ושמוטב היה לו היה משאיר אותך מאחור בשלג. “עכשיו אתה מבין מה אלון עשה,” המשיך אלישיב, “מבחינתו של אלון, אם אתה מתחרט על משהו שעשית בעבר ויש לך מכונת זמן, אתה יכול לשלוח מישהו אחורה בזמן ‘לתקן’ את מעשיך.” “אז למה הוא שלח מישהו כל כך אחורה בזמן?” שאלתי. “כי מרגע שהצגת לאלון את הרעיון של מכונת הזמן הוא התלהב מאד מהמחשבה על הכסף שירוויח. הוא פחד שאם מישהו מהעתיד ינסה להסיט אותו מהעבר כפי שהתרחש הוא לא יאמין לו. לכן היה חשוב לו שהמסר מהעתיד יגיע אליו לפני שאתה מציג לו את רעיון מכונת הזמן. חלק מזה גם נותן אמינות למסר המגיע מהעתיד. משהו כמו ‘עוד מספר שעות אבי מאור יספר לך על רעיון למכונת זמן…’.” “אז מה המסר?” “להשאיר אותך בשלג.” “אז למה לא באת אלי ואמרת לי לא לצאת לחופשת סקי בעוד מספר שנים?” “כי זה היה משבש לחלוטין את זרימת הזמן ואז הייתה יכולה להיווצר סיטואציה אחרת שבה היית בסכנה. אין וואקום במרחב הזמן. הרעיון הוא לבטל את ההפרעה מהעתיד – העברת המסר לאלון, ולא לגרום להפרעה נוספת – ביטול חופשת הסקי.” “ואיך אתה יודע שזה היה המסר?” “אלון אמר לך את זה. ואתה האמנת לו.” הפכתי בדברי אלישיב, מנסה לחבר אותם יחדיו. “משהו לא מסתדר.” אמרתי. “כן. אני יודע. אם אלון אמר לך בעתיד שהוא כבר שלח מסר לעבר שבו אלון לא יציל את חייך – איך זה יכול להיות שאתה עדיין חי? היית אמור למות – או לחדול מלהתקיים.” “בדיוק.” “זה ההבדל בין מי שממציא מכונת זמן לבין זה שגונב אותה.” “אלון חשב שברגע ששיגר את המסר לעבר העניין נסגר והעבר כבר שונה. לכן הרגיש חופשי לנצל את הזמן עד למותך כדי להתרברב בפניך על המעשה. כאילו הזריק לך רעל ועכשיו הוא מספר לך על מותך הבלתי נמנע. אם היה חושב קצת יותר היה מבין שלמרות שתהליך העברת המסר והתממשות ההשלכות שלו לוקחים קצת זמן, הדבר כבר התרחש בעבר ולכן בזמן עתיד הוא אמור לקרות בין הרף. אם למרות זאת אתה עדיין קיים, זה סימן שזרימת הזמן לא התרחשה לפי תוכניתו. “את הדבר הזה אתה הבנת מיד. רק לא היית בטוח מה קרה.” “במילים אחרות, העובדה שאתה עדיין קיים פירושה שאתה עשית משהו בעתיד אחרי שאלון שיגר את המסר שלו לעבר, כך שפעולתך זו למרות שבזמן עתיד התבצעה אחרי פעולתו של אלון – התממשה בעבר לפני שהמסר הגיע ליעדו. לכאורה דבר זה אינו אפשרי, אלא אם יש לך מכונת זמן. “באותו הזמן היית במצב די עדין. קיומך היה תלוי רטרואקטיבית בהחלטה העתידית שאתה עומד לקבל. כנראה שהחלטת נכון. סיפרת לי את כל העניין ושיגרת אותי לעבר.” “וכאן אנחנו מגיעים לקשר שלך לעניין.” אמרתי.

* * *

אלישיב עצר שוב. נשם רגע והמשיך: “חופשת הסקי שלכם הייתה אחרי שמכונת הזמן הושלמה, אבל לפני שנולדה בתך היחידה – אמא שלי.” הוא סיים את דבריו והשתתק. גם אני שתקתי. הייתי בשוק. יש לי בת. יש לי נכד. ניצב מולי, כמעט בגילי, מוכן להרוג עבורי. בראשי התרוצצו אלף שאלות שרציתי לשאול אותו. רציתי לקפוץ עליו, לחבק אותו, לנשק אותו… אבל אסור. ידעתי שאסור. עד עתה הפרנו כבר הרבה מאד כללים של מסע בזמן. קשר של אדם עם נכדו שעדיין לא נולד יכול להזמין רק צרות. טוב לא ייצא מזה. אזרתי את שארית כוחותיי על מנת להתעלם מהמשמעות האישית של דברי אלישיב. החלטתי להמשיך לדבר על המסע בזמן מנסה לשוות לדברי טון ענייני: “אם הכל השתבש, ולטענתך הכל אבוד, איך זה שאתה עוד כאן?” “אין לי מושג,” אמר אלישיב. אבל אני כבר ידעתי את התשובה. אלישיב עדיין קיים כי עוד לא קיבלתי את ההחלטה שתקבע את עתידו – עתידי. בהיתי בקצות נעלי במשך מספר שניות בעודי חוכך בדעתי מה יהיה נכון לעשות, עד שהעניין התברר לי. מה שאני צריך להחליט הוא לא מה לעשות אלא מה לא לעשות. בהרגשת סיפוק על שקיבלתי את ההחלטה הנכונה הרמתי את מבטי והבחנתי שאלישיב נעלם.