מדרגות

“את ממש מפגרת.” קרן הסתכלה עלי במבט תוכחה. “כמה פעמים אני צריכה לומר לך. זה לא בגלל שאת נראית לא טוב. נהפוך הוא. את נראית ממש כוסית על. הבעיה היא איך שאת מתנהגת. אם תמשיכי ללכת עם ראש שפוף ולהיראות כמו אחת שפוחדת מהצל של עצמה, אף אחד לא ישתין לכיוון שלך. אם רק תרימי את הראש, תחייכי, תמשכי את הכתפיים לאחור ותבליטי את הציצים הכי יפים בהולמס פלייס – והם עוד טבעיים, בחורים יריבו כדי לעמוד אצלך בתור”. היא כזאת חברה טובה, קרן. שתינו יודעות שהיא סתם מקשקשת, אבל זה כיף לשמוע. גם את ההמשך אני מכירה, היא תיכף תנסה לשכנע אותי להתחיל עם ניב. ניב ההורס. עיניים ירוקות-אפורות, שיער בהיר וארוך, חיוך תמידי על פניו מבעד לזיפי זקן. 190 ס”מ, לבוש תמיד בגופיה צמודה המכילה בקושי רב את שריריו, וארוז בג’ינס המבליט חלק מסוים בגופו. בקיצור, נראה כמו הומו. רק שהוא נועץ מבטו בכל בחורה העוברת מולו. בכל אחת חוץ מאשר בי, כמובן. “ואז גם ניב יסתכל עליך”, המשיכה קרן עם האשליות שלה. עכשיו היא תגיע למדרגות – חכו תראו. “אולי פעם אחת תעלי במדרגות?” זהו. עד כאן. אני מוכנה לשחק את המשחק עד לשלב שבו אני צריכה לעלות שלוש קומות במדרגות. “הוא לא בקומה שלך, והרי אין סיכוי שתפגשי אותו במעלית, נכון?”. היא לא מוותרת. “והוא עולה ארבע קומות במדרגות. תמיד במדרגות. אם יש לך סיכוי לפגוש אותו, זה רק שם. ועם הקצב שלך, תבואי לעבודה מוקדם, ועד שתגיעי לקומה הוא בטח כבר יעבור.” התוכחה בפניה של קרן התחלפה בחיוך ממזרי. על מה היא חושבת עכשיו? “תגידי,” המשיכה ” החצאיות שאתן צריכות ללבוש בעבודה. הן קרובות מאד למיני לא?” אלוהים ישמור. אז זה מה שהיה אצלה בראש. מזל שהתאורה בפאב הייתה עמומה. האוזניים שלי להטו. “את לא נורמאלית” הטחתי בה בחזרה. “מה אני אעשה כשאני עם מיני וניב עולה אחרי במדרגות? אני אמות!” “אני אגיד לך מה תעשי. כשהוא ממש קרוב, תפילי משהו מהיד, ותתכופפי להרים.” זהו. יש גבול למה שאני מוכנה לסבול. אפילו מחברה ששתתה יותר מידי. קמתי ויצאתי מהפאב. “התכוונתי שתתני לו הזדמנות להרים את זה בשבילך,” צעקה קרן אל גבי המתרחק. באמת! למחרת החלטתי להגיע לעבודה מוקדם. שלא אתקל בניב אפילו לא בכניסה לחדר המדרגות. עם המזל שלי הייתה הפסקת חשמל. עמדתי חמש דקות מול המעלית וקיללתי. בסוף, בלית ברירה, פניתי אל המדרגות. קרן תעשה מזה מטעמים בערב. חדר המדרגות היה חשוך למדי. אור חירום חיוור האיר בקושי. לקח לי כמעט דקה לעלות את הקומה הראשונה. בחצי הדרך לקומה השנייה עצרתי כדי להסדיר נשימה. דלת חדר המדרגות בקומת הכניסה נפתחה ומשהו גדול עם שיער בהיר קיפץ במהירות כלפי מעלה. מרוב לחץ, נפל לי הנייד מהיד. התכופפתי להרימו וראיתי מאחורי זוג עיניים אפורות פעורות לרווחה. גם פיו של ניב היה פעור בהפתעה מוחלטת. רק אז נפל לי האסימון. התרוממתי חזרה במהירות כאשר פני אדומות כמו תחת של בבון ואוזני בוערות. מזל שחדר המדרגות חשוך. אבל התחתונים שלי לבנים! חשבתי באימה. וגם הכנפיים של המרפדית! אוי אלוהים. רציתי למות. ניב התקרב אלי. ממש קרוב. ריח אפטרשייב קליל אפף אותי. עוד רגע אני מתעלפת. ואז הוא התכופף. התכופף! בין הרגליים שלי! מה, לא הספיק לו? אחרי שנייה התרומם והנייד שלי בידו. בסוף הוא נשאר על הרצפה, הנייד. איזה פאדיחה. “שלום הילית,” שבר ניב את השתיקה המעיקה. החיוך הנצחי שלו שב לפניו. “איזה מחזה מלבב זה לראות אותך”. אלוהים. מה אני עושה עכשיו? לקחתי ממנו את הנייד. הסוללה התפרקה בנפילה. לא הצלחתי לחבר אותה. “את יודעת מה?” אמר, מתבונן בידיי הרועדות, “קצת קשה להרכיב את הסוללה בחושך. אני מציע שנעלה למשרד שלי. זה יהיה הרבה יותר פשוט.” “לא, אני לא יכולה, אני…” “אני מתעקש,” אמר, וחפן את כף ידי והנייד גם יחד. זרם חשמלי התפשט בכל גופי. לא הצלחתי לענות. ניב הבין את זה כ-‘כן’ והוביל אותי בעדינות אל משרדו. גם זה לקח זמן, אבל לא נראה לי שזה הפריע במיוחד לניב. והאמת שגם לא לי. גם במשרד של ניב לא היה חשמל, אבל החלון הגדול הכניס הרבה אור. השולחן שלו היה, איך לומר… בלגן בלתי רגיל. בעוד אני מתבוננת בשולחן ניגש ניב אל הקיר ולקח ממנו משהו. לא ראיתי מה. “נראה לך שייקח הרבה זמן?” שאלתי. “כן, המון זמן,” ענה והגיש לי את הנייד מורכב. “האמת היא שהתכוונתי שייקח הרבה זמן, אבל לא הצליח לי” אמר. בפעם הראשונה הצלחתי להרים את מבטי ולהסתכל ישירות אל עיניו. חיוכו הנצחי היה מהול במבוכה קלה. חייכתי וזכיתי בחיוך חזרה. “טוב…” אמרתי ופניתי לכיוון היציאה. ואז ראיתי את מה שניב שלף מהקיר. זה היה תקע חשמל. רק תקע. בלי כבל. למעשה, היה מחובר אליו כבל קטן שיצא מצד אחד של התקע ונכנס אליו בחזרה. התבוננתי בתקע, נותנת למחשבה שקפצה לראשי לחלחל אל ירכתי ההבנה. הרמתי מבטי לניב. על פניו השתרע מבט אימה ותחינה. כמו אצל ילד בן שש שלקח עוגייה מהמזווה. המעשה עצמו, ובעיקר המבט על פניו של ניב שעשע אותי. בניגוד לאינסטינקט ההישרדות שהיה ידידי הטוב עד כה, מצאתי את עצמי מחייכת מאוזן לאוזן. ניב התבונן בפני בדקדקנות, וכשהיה בטוח שאני מחייכת באמת, הרשה לחיוכו המוכר למלא את פניו. “נדבר” זרקתי לעברו וברחתי משם רגע לפני שאוזני התחילו להעלות עשן.