המוצ'ילה של יוסי
המוצ'ילה של יוסי
(מבוסס על מקרה אמיתי)
"האמת, שזה לא מה שציפינו לשמוע."
אמא של יוסי הביטה בי במבט מאוכזב. נראה בבירור שהיא אספה את עצמה לקראת השיחה איתי. עד עתה לא הביעו פניה דבר. שערה שחור וארוך עם אניצי שיבה, מתוח בקפידה לאחור. תווי פניה נאים, עיניים חומות וגדולות מישירות מבט חודר לתוכי. כמו יוסי. מהיכן יש לה את הכוח הזה?
אבא של יוסי, בניגוד לאישתו שישבה על קצה הכיסא, עמד לכל אורך השיחה. גופו שפוף, מבטו כבוי.
"זה מה שקרה", אמרתי.
"זה מה שסיפרת למשטרה", תיקנה אותי. "אנחנו רוצים לשמוע את מה שקרה באמת."
התבוננתי בה ארוכות, נפעם לנוכח כוח הרצון שלה. חככתי בדעתי האם לספר את האמת. "נראה לכם שאני לא אספר למשטרה את האמת?"
"בוודאי. שמענו ממטיילים אחרים שמועות על גרסה אחרת שאותה לא סיפרת."
"אז מה אתם רוצים לשמוע?" שאלתי.
"איך מצאת את המוצ'ילה[1]", ענתה. ישר בבטן.
"אתם לא תאמינו לי."
"תנסה אותנו."
לא ראיתי מוצא. ולמען האמת, הצדק היה איתה.
"טוב. אני אספר לכם. אתם לא תאמינו לי, זה ברור, אבל בכל זאת מגיע לכם לשמוע את האמת."
את יוסי פגשתי בפרו. עשינו את הטרק למאצ'ו-פיצ'ו ביחד. הייתה בינינו כימיה מיידית והפכנו לחברים טובים תוך פרק זמן קצר. הטיול יוצר סיטואציות אינטימיות המאפשרות היכרות מעמיקה. ואולי אני סתם מחפש הסברים במקום אחר. פשוט התחברנו והחלטנו להמשיך ולטייל יחד.
מפרו המשכנו ביחד לקרנבל בברזיל. לגבי מה שעברנו שם... ברשותכם אדלג על זה.
מברזיל המשכנו לבוליביה. אני לא כל כך התלהבתי ממנה, ובעיקר רציתי להספיק לרדת דרומה לפני שהקיץ ייגמר לי. יוסי לא הסכים לוותר על הסאלאר.
נפרדנו, תוך כוונה להיפגש בצ'ילה בהר הגעש וילה-ריקה. סיכמנו על יום שני בבוקר בעיירה פוקון שלמרגלות הר הגעש. משם תכננו לטפס יחד על ההר.
יוסי לא הגיע ביום שני בבוקר. די צפוי. למזלו, "חונטת מורי הדרך" הצביעה נגד טיפוס באותו יום. מדובר בתהליך פשוט ומשעמם, שנופח על ידי המטיילים לטקס רב תפארת: מורי הדרך הראשונים שמקיצים בכל בוקר, משרבבים ראשם דרך החלון ו"מסתכלים על ההר". למעשה, הם עושים הערכה של מזג האוויר הצפוי תוך שהם נזכרים בתחזית מאתמול. במידה והם מעריכים שעלול להתפתח מזג אוויר בעייתי, הם מכריזים על ההר כעל מסוכן לטיפוס לאותו יום, וחוזרים לישון.
מזג האוויר על ההר ידוע לשמצה. גם יום שמתחיל כיום בהיר ויפה, יכול להפוך בן רגע ליום סוער וללכוד מטיילים על ההר. לכן, אם "חונטת מורי הדרך" מצביעה נגד טיפוס, כולם חוזרים לישון. זה חוסר אחריות לטפס על ההר ללא מורה דרך, לטפס כאשר מורי הדרך חוששים ממזג האוויר זו כבר הפקרות.
למזלו של יוסי, לא טיפסו על ההר אותו יום. למרות שבדיעבד מורי הדרך טעו, ומזג האוויר נשאר בהיר ויפה במהלך כל היום.
את היום העברתי במשחק ויסט אינסופי עם חלק מהחברה שבילו עם יוסי ואיתי בקרנבל. תשומת לב מיוחדת הענקתי לנעמה. היא שבה והזכירה לי שמה שהיה בינינו בקרנבל, קרה אך ורק בגלל שהייתה שתויה. משום מה, בכל פעם שחזרה על כך הפנים שלה האדימו כל כך, עד כי בקושי ניתן היה להבחין בנמשים שלה. החלטתי שלחצתי מספיק וגם נמאס לי מהוויסט, אז יצאתי לטייל בעיירה. בשנים האחרונות היא התפתחה קצת, אבל עדיין לא הייתה מעניינת במיוחד. אני מניח שללא קרבתה להר הגעש, לא הייתה זוכה לביקורי מטיילים כלל.
נעמה יצאה אחריי. "אני הולכת עם שירי לראות מישהו שעלה היום מהדרום."
"כן?"
"הוא חוזר ורוצה למכור בנזינייה."
"אז?"
"אז אני לא יכולה להצטרף אליך עכשיו", אמרה ושוב איבדה את נמשיה.
"באמת יש לי ערב עמוס מאד. אם לא תצטרפי אליי עכשיו, אז לא נתראה אף פעם", חייכתי אליה. יש גבול לכמה שאני יכול להיות נבזי.
"אתה מחכה ליוסי, נכון?"
"כן."
"אתה דואג?"
"נראה לך? מה אני, אימא שלו? זה די מתאים לו. הוא בטח יופיע מחר (או מחרתיים – זה בכל זאת יוסי)."
"אז אני אבוא אליך בערב."
"אני נמצא ב..."
"אני יודעת איפה אתה נמצא", אמרה ושוב איבדה את נמשיה.
אחרי שעה של שוטטות חזרתי משועמם ללודג'. ניסיתי בפעם החמישית להיכנס לספר המשעמם שהחלפתי לפני שבוע. כנראה שנרדמתי.
"גנבו לי את המוצ'ילה!"
"מה? מי?"
"גנבו לי את המוצ'ילה!" אמר יוסי פעם נוספת, נסער כולו.
"מה? מה השעה? מה אתה עושה פה? איפה?..." ליוסי יש דרכים נהדרות להעיר את החברים שלו.
עוד לא ממש התעוררתי, אבל הייתי צריך להדביק את המציאות במהירות, כי לא נראה שיוסי עושה לי הנחות. אז ככה: יוסי הגיע. בלי המוצ'ילה, כפי הנראה. ואני הרגע התעוררתי, מנותק מממד הזמן.
"איזה יום היום?"
"קבענו שנפגשים ביום שני, לא?" יוסי נשמע קצת פגוע.
אז לא ישנתי את כל הלילה. מבט בשעון הראה שנרדמתי לקצת פחות משעתיים.
"קבענו יום שני בבוקר, לא?" הצלחתי כבר להתעורר.
"טוב נו, אל תהיה קטנוני. מדובר בניצול הזדמנות."
"על מה אתה מדבר?" שאלתי את יוסי, "ובכלל, למה הגעת רק עכשיו ומה קרה למוצ'ילה שלך?"
"גנבו לי אותה."
"תודה על הפירוט."
"תקשיב", אמר יוסי והתיישב. הוא לא נראה טוב. מעבר לכך שהיה עדיין נסער למדי, הוא נראה... איך לומר... מרופט. "נכון שקבענו להיפגש ביום שני בבוקר?" אני חושב שיוסי הוא המטייל היחיד שזוכר את היום בשבוע. שאר המטיילים משתמשים בתאריכים. גם לי לא היה מושג באיזה יום בשבוע אנחנו נמצאים, עד שפגשתי אותו.
"אז?"
"אז הגעתי לכאן הבוקר."
"באמת? אז איפה היית עד עכשיו, למה לא ראיתי אותך?"
"אז, זהו, שלא ראיתי אף אחד."
"כולם בטח עוד ישנו", אמרתי.
"כנראה. אבל אני חשבתי שכולם כבר יצאו לטיפוס."
"מה? שאני אצא בלעדייך? איזה שמוק אתה. זה מה שאתה חושב עלי?"
"כי לא ראיתי אף אחד."
"אז תחפש אותי. הנה, הרי הצלחת למצוא את הלודג' הזה. למה לא חיפשת בבוקר?"
"כי הנחתי שכולם יצאו כבר לטיפוס ולא רציתי להישאר מאחור", אמר יוסי. "אז יצאתי לטיפוס לבדי."
"אתה מה?" לא האמנתי. "יצאת לטפס לבדך?! אתה יודע שאסור לטפס אם מורי הדרך מזהירים ממזג האוויר! כפי שקרה הבוקר. אז לא רק שאסור לטפס, אתה גם יצאת לבדך. שמע, אתה אידיוט שזה לא ייאמן. היה לך מזל שהצלחת לרדת."
"טוב, לא שמעתי על הקטע של מזג האוויר, אבל הבנתי שאני כנראה לבד על ההר. או כמעט לבד."
"לא כמעט. לבד. אף אחד לא עולה על ההר בניגוד לדעתם של מורי הדרך. אפילו לא ישראלים."
"טוב נו, לא ידעתי את זה – אל תכעס."
"אני כועס כי לא רק שחשבת שאני אעלה בלעדיך, אלא גם עלית בלעדיי. בטח גם לא לקחת דוקרנים לנעליים וקרדום שלג. אין לך מושג כמה מסוכן מה שעשית. נו, ומה עשית עם המוצ'ילה? השארת אותה אצל איזה נוכל?"
"זהו שלא."
"כלומר?"
"אני אומר לך שלא מצאתי אף אחד. עכשיו אני יודע שכולם ישנו. אפילו כל הלודג'ים היו עוד סגורים."
"אז מה עשית איתה?" שאלתי, אבל כבר ידעתי את התשובה.
"לקחתי אותה איתי."
לא ייאמן. זה כל כך יוסי!
"אין גבול לטמטום. התקשרו באמת מגולני - ביקשו שתחתום קבע. תגיד, מה הרעיון בטיול - ליהנות או לסבול? לקנות לך אלונקה?"
"מה רצית שאני אעשה?"
"שתחשוב, אלוהים! מה יש לטפס עם מוצ'ילה על ההר? ועוד לבד!"
"כל הזמן חשבתי שכולם לפניי."
"כולם? מי זה כולם? כל פוקון? תגיד, עד לאיפה טיפסת עם המוצ'ילה?"
"עד לשלג."
"מה? אתה לא נורמאלי!" ידעתי שיוסי הוא סוס, אבל לעלות עם מוצ'ילה עד לקו השלג... "ואז הסתובבת וחזרת?"
"אם כבר הגעתי עד לשם..."
"לא נכון! מה עשית עם המוצ'ילה?"
"החבאתי אותה."
"בקו השלג?"
"קצת לפני. אבל הלכתי די הרבה הצידה כדי שלא תימצא בנתיב של המטיילים. מצאתי גומחה, דחפתי אותה פנימה וכיסיתי באבנים."
"כן?"
"ואז המשכתי עד ללוע. מדהים, נכון?"
"לא יודע. אני בזמן הזה חיכיתי לך למטה. זוכר?"
"אז הוא מדהים."
"יופי, ואז מה?"
"ירדתי חזרה כמו שעליתי. הגעתי למוצ'ילה והיא לא הייתה שם."
"אז טעית בדרך."
"לא יכול להיות. אני בטוח במאה אחוז שהגעתי לאותו המקום, והיא לא הייתה שם. אני אומר לך, עקבו אחריי וגנבו לי אותה."
"אין מצב."
"עובדה."
"איזה עובדה, אתה התברברת בחזרה ופשוט החמצת אותה. אני מתערב איתך שהיא מחכה לך שם עכשיו."
"אני אומר לך שגנבו אותה."
"לא היה אף אחד על ההר! אתה לא מבין, אם מורי הדרך אומרים לא לעלות, אז אף אחד לא עולה."
"תנאים אידיאליים לגנבים."
"שיגנבו ממי? אם אף אחד לא עולה, אין ממי לגנוב. אתה פשוט התברברת. אתה יכול לתאר לי בדיוק את המסלול שעלית וירדת בו?"
"זהו, שאת העלייה כן, אבל את הירידה אני פחות זוכר."
"למה?"
"כי החלקתי וקיבלתי בומבה בראש. הייתי קצת מטושטש אחרי זה."
"איזה בומבה?" הסתכלתי על הראש של יוסי ולא ראיתי דבר. כנראה לא משהו רציני, אבל לא רציתי לומר לו זאת כי ה"בומבה" דווקא הוכיחה את טענתי.
"נו, זה מה שאני אומר. היית מטושטש ופשוט התברברת."
"אין מצב," התעקש יוסי,"גנבו לי אותה". אבל הוא כבר היה הרבה פחות בטוח.
"טוב עזוב, בוא תתקלח ונלך לפגוש את החבר'ה."
"אני לא בטוח", אמר יוסי ועשה דרכו למקלחת.
"מה לא בטוח?" שאלתי אחריו.
"שאני רוצה לפגוש את החבר'ה."
"למה?"
"לא יודע. פשוט לא בא לי."
"מה, אתה מפחד שירדו עליך?" שאלתי מגחך קלות.
"לא, פשוט לא בא לי. אכפת לך שאני אשאר אצלך?"
ברור שלא. שמחתי כל כך שיוסי חזר, ולא ראיתי שום צורך לחלוק אותו עם החבר'ה. המוצ'ילה לא תגיע מעצמה הלילה, כך שלשאר החבר'ה תהיה הזדמנות לרדת עליו מחר. כלום לא בוער.
יחד עם זאת משהו ביוסי הדאיג אותי, אבל לא הצלחתי להבין מה. ההתנהגות שלו הייתה קצת מוזרה, לא ממש אופיינית לו. מצד אחד הוא היה אותו יוסי שאני רגיל אליו. מצד שני... ואולי אני סתם מדמיין. סך הכול הבנאדם איבד את המוצ'ילה, מותר לו להיות מבואס.
את שארית היום בילינו בהחלפת חוויות ובעדכון הדדי על מעשינו מאז שנפרדנו. שקענו בשיחה וקרוב לוודאי שהחמצנו את הנקישה הראשונה.
הנקישה השנייה בדלת הייתה חזקה יותר. הסתכלתי דרך החלון החוצה ושמתי לב שכבר חושך.
"אתה מצפה למישהו?" שאל יוסי.
רק אז נזכרתי שכן.
"שִיט! בכלל שכחתי. זאת נעמה", אמרתי. "תשמע, אני בונה על לקבל הלילה. אז עם כל הכבוד לך, אני הולך עכשיו לפתוח את הדלת, אתה אומר יפה שלום, נשאר בדיוק דקה אחת כדי לא להיות גס רוח, ואחר כך אתה מתחפף מהאזור ופוגש אותי שוב מחר בבוקר."
"איזה חרא של חבר אתה!"
"מה? אני חרא? אתה לא בנאדם. אני אומר לך שיש מצב הלילה. אתה רוצה להחזיק לי את הנר?"
"אני אומר לך שלא בא לי לפגוש אף אחד. אתה לא יכול לכבד בקשה פשוטה של חבר?"
הסתכלתי על יוסי והתקשיתי להאמין. חיפשתי בדל ציניות בקולו, אבל לא היה. הוא באמת התכוון למה שאמר. התרגלתי לראות את יוסי במצב רוח עולז במהלך כל הטיול. כנראה שלא יצא לי לראות אותו במצב אחר. אני באמת חרא של חבר.
טוב, הלך להלילה, אבל גם נעמה לא תברח. קודם כל יוסי.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה איתה עכשיו?" שאלתי, "אני לא יכול להשאיר אותה בחוץ".
"תיפטר ממנה איכשהו, אני מתחבא במקלחת."
פתחתי את הדלת.
נעמה עמדה בחוץ ונעצה בי מבט שואל. "מה, ישנת? כמה זמן לוקח לפתוח דלת?"
"האמת שכן. וגם כואב לי הראש." אני לא מאמין שאמרתי את זה. מה הדבר הבא, שעווה ברגליים?
"אז מי זאת?" שאלה נעמה ונכנסה פנימה. לא זכור לי שהזמנתי אותה להיכנס, מה שלא ממש הפריע לה.
"על מה את מדברת?"
"יש אצלך מישהי אחרת."
זאת לא הייתה שאלה.
זה אחד הדברים שאהבתי אצל נעמה, אי אפשר למרוח אותה. למזלי, בדרך כלל גם לא הייתי צריך.
"תגידי, מה נראה לך, שאני מפגר? להזמין אותך אליי ואז להיות עם מישהי אחרת?"
"אז לא אכפת לך שאני אבדוק, נכון?"
מה יכולתי לעשות? רק להתבונן באחוריה כשנכנסה למקלחת, חוכך בדעתי מה אני מעדיף שיקרה: שלא תראה את יוסי – כי חברים מעל לכל, או שכן תראה את יוסי - כי כבר הרבה זמן לא...
אחרי כדקה יצאה מהמקלחת ומבט של אני-יודעת-שאתה-אשם-אבל-לא-הצלחתי-לתפוס-אותך-על-חם על פניה.
אני לא מאמין, היא לא ראתה את יוסי.
"אז מה? אתה מזמין אותי אליך, וכשאני מגיעה אתה מחפף אותי?"
"את לא יכולה לקבל את זה שאני מרגיש על הפנים הערב? זה לא קשור אליך ובטח שלא לאף אחת אחרת." הצלחתי אפילו לא לשקר.
ובכן, לא. היא לא קיבלה את זה. והיא צודקת, יש לומר. אבל מה לא עושים למען חבר. אני אצטרך ממש לזחול מחר כדי שהיא תיתן לי עוד צ'אנס.
אחרי כחמש דקות שרבב יוסי את ראשו החוצה ושאל: "היא הלכה כבר?"
"למה שלא תשאל אותה?"
"מה? היא עוד פה?"
"לא. אבל אני אמור להגיד לך שהשטח פנוי. אתה לא יכול לשאול ביוזמתך."
"אבל עבר הרבה זמן."
"כן, החלטתי לייבש אותך קצת בתור עונש."
"מצחיק מאד. תודה, דרך אגב."
"לבריאות! תגיד, איך היא לא ראתה אותך במקלחת?"
"לא יודע, אבל היא לא."
הסתכלתי לתוך המקלחת. לא היה שם יותר מדי איפה להתחבא. "איפה היית?"
"מאחורי הווילון."
"והיא לא ראתה אותך?"
"לא, נו. אמרתי לך כבר."
מוזר. לרגע חשבתי שיוסי ונעמה החליטו לעבוד עליי ביחד, וכל ה"מחבואים" הזה הוא חלק מתכנית כלשהי. אבל זה לא מתאים ליוסי. וגם לא לנעמה. וגם לא התאים לי הערב.
"עכשיו לישון," פסקתי, "מחר יום ארוך ומעייף".
"מה ארוך ומעייף בללכת למשטרה ולהגיש תלונה?"
"שום משטרה ושום תלונה. מחר אנחנו עולים להר ומחפשים את המוצ'ילה שלך."
"אבל היא לא שם, גנבו לי אותה, כמה פעמים צריך לומר לך את אותו הדבר", המשיך יוסי את קרב המאסף שלו.
עם המזל שלנו, גם למחרת החליטו מורי הדרך כי מזג האויר מסוכן וכי ההר "סגור".
"אז מה עושים?" שאל יוסי.
"הולכים לפגוש את החבר'ה, ואני הולך להתנצל אישית בפני נעמה. הכול אני מפיל עליך."
"אין מצב."
"כלומר?"
"אם אמרת שעולים אז עולים."
"איזה חלק ב'מורי הדרך החליטו שההר סגור היום' לא הבנת?"
"אמרתי לך שהחבאתי את המוצ'ילה מתחת לקו השלג. אז נעלה עד לשם. אני חייב להוכיח לך שאני צודק."
"ואם אתה טועה, ואני צודק?"
"אז יותר טוב. נחזור עם המוצ'ילה."
זאת הבעיה עם יוסי. ההיגיון שלו עובד קצת אחרת מההיגיון של שאר האנשים. אבל הוא משכנע מאד. לפחות אותי. זה מה שעושה אותו למה שהוא, אמרתי לעצמי, חש את נחישותי הולכת ומתפוגגת.
"אין לנו ציוד להליכה בשלג", אמרתי.
"המוצ'ילה מתחת לקו השלג", ענה.
שִיט! הרמתי לו להנחתה. את העקשנות שלו כבר ציינתי?
"וחוץ מזה, אם נלך עם מורי דרך, אין מצב שהם יתנו לנו לסטות למקום של המוצ'ילה. זה ממש רחוק מהמסלול הרגיל", פירק יוסי סופית את התנגדותי.
וכך מצאתי את עצמי, ילד טוב רמת-אביב, שובר חמישים אלף עקרונות ברזל שנשבעתי בשם כל משפחתי ובשם הכלבה של השכנים לא להפר אף פעם בטיול, כשהטיעון הנזקף לזכותי מסתכם במילה אחת ויחידה: יוסי.
העלייה הלכה מהר מהצפוי, כשמזג האוויר מאיר לנו פנים. אחרי כשעתיים הגענו לקו השלג.
"לכיוון הזה", אמר יוסי, והתחיל להקיף את ההר לאורך קו גובה. אחרי כעשרים דקות התחלתי להפגין סימני עצבנות. חמש דקות מאוחר יותר, רגע לפני שהתנפלתי על יוסי, הוא אמר: "אתה רואה?!"
"אני רואה מה?" לא ראיתי כלום.
"זה פה אבל היא לא פה."
"זה המקום?"
"כן. ליד גל האבנים הזה. נו, אתה רואה פה מוצ'ילה?"
"אמרת שהחבאת אותה, לא?"
"כן, שם מאחורי הסימן. מתחת לאבנים."
"אז היא בטח שם. בוא נחפש."
טוב, לא הייתי ממש צריך להתאמץ. הזזתי שתי אבנים וראיתי אותה. הרמתי את מבטי עם חיוך ניצחון ילדותי למדי.
הוא היה מופתע. אפילו מופתע מאד. "אני לא מבין איך זה."
"פשוט מאד," עניתי, "כשהחבאת אותה, הגעת מלמטה. כפי שעשינו עכשיו. כשחיפשת אותה אתמול הגעת מלמעלה. פשוט הגעת אתמול למקום אחר."
"אבל העלייה והירידה היו על השביל הרגיל. ומשם זאת אותה הדרך. אני לא מצליח להבין את זה."
"טוב, לא יודע. אולי באמת הבומבה שקיבלת בראש הוציאה אותך מאיפוס. יאללה, תעמיס ובוא נזוז. שלא תחשוב אפילו שאני אעזור לך."
יוסי ניגש אל המוצ'ילה, התכופף להרימה ואז עצר, הזדקף בלעדיה ופנה אלי: "תגיד..."
אוי לא. אני הרי ראיתי את זה מגיע.
"בשום פנים ואופן! שלא תחשוב על זה אפילו", אמרתי בנחרצות והסתכלתי על מזג האוויר שאפף אותנו. אף לא ענן אחד.
"אתה כזה חננה."
"או-קי, אז זה מה שאני. קח בבקשה את המוצ'ילה. אנחנו יורדים."
"זה פתגם שלך בכלל, לא?"
"איזה פתגם?"
"שאם כבר אוכלים חזיר, אז שהשומן ינטוף על הזקן."
"נו, באמת. אין לנו ציוד שלג", אמרתי. משחק פעם נוספת לידיו.
"אין כמעט שלג ולא צריך ציוד מיוחד. נשבע לך, הרי הייתי שם אתמול ולא ירד שלג מאז."
נאנחתי.
"מה קורה איתך, תראה איזה מזג אויר מדהים!"
בשלב זה שמעתי רעשי שבירה. לא, לא הייתה זו מפולת שלג. רק עוד חמישים אלף עקרונות ברזל שהתנפצו להם.
עם כל הבלגן שיוסי הצליח לנפק, בסוף הסתרנו את המוצ'ילה בדיוק באותו מקום וחזרנו אל השביל. יוסי צדק, באמת היה מעט מאד שלג.
עלינו פחות מחצי שעה לפני שיוסי אמר: "אתה יודע מה? אני רוצה להראות לך רגע את המקום הזה", והצביע הצידה.
"הלוע עוד רחוק, לא?" שאלתי.
"כן קצת, אבל אני רוצה להראות לך איפה שהחלקתי."
"ולמה זה מעניין אותנו?" שאלתי, מסתכל בחשש לכל הכיוונים. מזג האוויר היה עדיין צלול.
"כי אתה לא מאמין לי."
"נכון, אבל למה זה חשוב?"
"כי חשוב לי שתאמין לי."
"טוב, בסדר, תפסת אותי. אין לך שום בומבה בראש ורק השתמשתי בזה נגדך. מודה. אפשר עכשיו להמשיך לכיוון הלוע?"
"אל תהיה כזה לחוץ. מזג האוויר לא הולך להשתנות. בוא, זה ייקח רק שנייה."
איך אני נותן לו לשכנע אותי כל פעם? המקום שהוא כן או לא החליק בו ממש לא חשוב או מעניין עכשיו, והנה אני שוב אחריו.
"הנה זה פה", הצביע יוסי על מדרגת סלע במרחק כחמישים מטר מאיתנו.
הסתכלתי בכיוון אצבעו.
אחר כך הסתכלתי עליו.
הבטתי בכיוון אצבעו פעם נוספת, ושוב עליו.
"תגיד לי, אתה בסדר?" שאלתי.
"כן, למה?"
"אין מצב ש'החלקת פה'. זה מצוק של איזה ארבעה-חמישה מטר. אם אתה מחליק פה, אתה לא מקבל 'בומבה בראש' - אתה מחזיר ציוד."
"למה אתה כזה שלילי? זה בטח היה בצד. בוא נתקרב."
הפעם, לשם שינוי, התעוררה סקרנותי והמשכתי אחרי יוסי. הוא התחיל לטפס לכיוון חלקו העליון של המצוק, כאשר ראיתי לפתע משהו למרגלותיו. "רגע יוסי, עצור. מה זה שם למטה?"
"איפה? אני לא רואה!"
"שם, למטה", אמרתי והתחלתי לרוץ בכיוון. יוסי פנה בעקבותיי.
"זה נראה כמו..." מלמלתי, ספק לעצמי ספק ליוסי. "זה נראה כמו מישהו... ששוכב שם?"
עקפתי במהירות את הסלע האחרון שהפריד ביני לבין... "לא יכול להיות! אפילו אותם בגדים! איך...?"
"יוסי, תראה, זה... זה... אתה?"
הסתובבתי לאחור בחטף.
יוסי?
יוסי?!
יוסי!
פניה התעוותו בכאב. שני שובלים רטובים עשו דרכם בעצלתיים מעיניה.
אביו של יוסי צנח לאיטו, נשען על ארון המטבח. ראשו טמון בין ברכיו.
"למשטרה סיפרתי שיוסי לא הגיע, אז עליתי לחפש אותו. זה נראה להם הגיוני. הם רק לא הצליחו להבין איך מצאתי את המוצ'ילה.
"נעמה הייתה היחידה שלא קנתה את הסיפור. אחרי מספר ימים נשברתי וסיפרתי לה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא בטוחה שאני משקר, ואני מבין אותה. שמעתי שהיא הפיצה את הסיפור שלי בצורה זו או אחרת בין המטיילים האחרים. היא עשתה את זה בעיקר כדי להשמיץ אותי, ולכן אני לא יודע עד כמה זה תואם את מה שסיפרתי לכם עכשיו.
"בכל מקרה. אין לי הסבר למה שקרה. אני רק יודע שזאת האמת כפי שאני חוויתי אותה. וזה גם הדבר היחיד שמסביר איך מצאתי את המוצ'ילה".
[1] מוצ'ילה – תרמיל גב גדול המכיל את כל ציודו של המטייל במרכז ודרום אמריקה.
